מופע הפרידה האחרון של “כוורת” התקיים בפארק הירקון בת”א ב-7 באוגוסט 2013. בסיבוב ההופעות האחרון צפו כ-120,000 איש. חלק ניכר מהם עדיין לא נולדו כשהלהקה המופלאה הזאת התפרקה ב-1976, אבל הם הכירו את השירים, ואפילו ידעו בעל פה את המילים. חלק מהקהל הגיע עם הילדים, וחלקם אפילו סחבו את הנכדים, אחרי הכול- זו הייתה כנראה ההזדמנות האחרונה לקבל את הדבש מה”כוורת” האגדית. סיבוב של 40 שנה חזר לנקודת ההתחלה, כאשר ההופעה נחתמה ב”טעות” עם השיר “נחמד” מהאלבום הראשון. אז לא, זה לא היה רק נחמד, זה היה מעולה ומדהים. “כוורת”, ובראשם דני סנדרסון, הגישו לנו מוזיקה מופלאה וטקסטים משובחים שנצרבו בזיכרון שלנו כנראה לתמיד, למרות מלחמה אחת שהעיבה על תחילת הדרך, וחילוקי דעות שהביאו לפירוק הלהקה. אבל כדי להבין איך להקה שפעלה בסך הכל במשך כשלוש שנים, והוציאה 3 אלבומי אולפן, מצליחה לגרור אחריה מאות אלפים בהופעות איחוד 40 שנה לאחר פירוקה , צריך, כמו תמיד, לחזור להתחלה.
———————————————————————————————————————————————————–
הגרעין של “כוורת” התהווה בלהקת הנח”ל של 1968. להקת הנח”ל הייתה בתקופה זו “היהלום שבכתר” מבין הלהקות הצבאיות שדי שלטו במוזיקה באותן שנים, ויוצאיהן המשיכו לקריירות מוזיקליות מרשימות. פינת ה- name dropping- שלום חנוך, שגם הוא בוגר להקת הנח”ל, או שלמה ארצי מלהקת חיל הים.
דני סנדרסון הגיע ללהקה אחרי שהות ארוכה של 8 שנים בניו יורק, בהן צבר ניסיון בנגינה על גיטרה, אך אולי חשוב מכך, צבר השפעות מוזיקליות כגון ג’ימי הנדריקס, “קרים” וג’וני וינטר, שחלחלו לאצבעות ולמיתרים, ורק חיכו להזדמנות לפרוץ החוצה. אלון אולארצ’יק התחיל כפסנתרן, אך במהלך שהותו בפנימייה הצבאית בחיפה, עבר לגיטרה, וללהקה הצבאית התקבל כבסיסט, בעיקר כהוקרה על הנכונות וההשקעה לסחוב איתו מגבר בס גדול לאודישן. אפרים שמיר ניגן כנער צעיר בלהקת רוק פולנית מקומית, לאחר שהגיע ארצה, הוא ראה הופעה של להקת הנח”ל. הוא לא התחבר לשירים ולהעמדה, אבל מאחורי הקלעים נשמע צליל גיטרה שהקסימה אותו, ובעקבותיו הוא ביקש להגיע לשרות צבאי בלהקה. במבחן הכניסה הוא הרשים בביצוע שיר שכתב. היה זה “שיר מולדת” בגלגולו הפולני, והתקבל להרכב המתגבש. גידי גוב סירב במבחן הקבלה לשיר בעברית, אבל התקבל בסופו של דבר ללהקה כזמר. מאיר פניגשטיין החל לתופף כנער, והתיישב על עמדת התופים בלהקת הנח”ל, אליה עבר מלהקת גייסות השרון.
סנדרסון, אולארצ’יק ופניגשטיין היוו בעצם את חטיבת המוזיקה בלהקת הנח”ל. גוב ושמיר הצטרפו לחלק הווקאלי של הלהקה. בהובלת סנדרסון הסאונד של הלהקה הצבאית החל להשתנות מהכיוון האקוסטי לחשמלי, מהאקורדיון לגיטרה. אפשר להרגיש את ההשפעות האמריקאיות ב”הבן יקיר לי”, שמביא שילוב בין מוזיקה חסידית לסול, ובעיקר ב”שיר לשלום” שמתחיל בשילוב בלוז ורוק, ומסתיים כהומאז’ ל- Let the sunshine in השיר שסיים את המחזמר “שיער”- אין יותר אמריקה מזה.
אבל תוך כדי העבודה על שירי הלהקה, וההעמדה שלהם על הבמה שכללו גם עבודת כוריאוגרפיה, המוזיקאים המשועממים לעיתים, החלו לג’מג’ם בינם לבין עצמם, וליצור שירים קצרים ומערכוני נונסנס המנוגדים לגמרי למה שהתרחש בפרונט של להקת הנח”ל, על הבמה. לדוגמה: “היום התעוררתי בשבע בבוקר, בדלת מצאתי מכתב מג’ו קוקר..” נשמע מוכר?? סנדרסון התייחס לעבודה הצדדית הזאת יותר ברצינות, ובסוף השירות, כנראה בהשפעת אופרת הרוק – Tommy של להקת The Who, קטעי המעבר הורכבו לאופרת-רוק מקורית שקיבלה את השם “סיפורי פוגי”. קטעים אלה הוקלטו באופן הבסיסי ביותר, והועברו לדורי בן זאב מגלי צה”ל, שהביא אותם לשידור ברדיו. ההכרה בלהקה המתהווה החלה לחלחל, בעיקר דרך ההומור.
סנדרסון רקח תמהיל מופלא. הוא שילב את ההומור הפרוע, יחד עם ההשפעות האמריקאיות דוגמת ה- Allman Brothers, ו- Moby Grape שכללו מספר גדול יחסית של גיטריסטים וזמרים על הבמה. במקביל, הוא השאיר מקום של כבוד למוטיבים המרכזיים של הלהקות הצבאיות, תוך כדי שימוש במקצבי האסטה (המאופיין בצליל אחד נמוך, וצליל אחד גבוה עוקבים אחד את השני), ואפילו באקורדיון לדוגמה- השיר “המגפיים של ברוך”, ושל ההלחנה הקלאסית של סשה ארגוב, כשאפשר לשמוע את “הכל זהב” מתמזג ל”שיר המכולת”. באופן זה, כל אחד יכול היה לקחת מהכוורת את חלת הדבש שדיברה אליו יותר.
עם שחרורם מהצבא החלו חמשת החברים בהכנות לקראת הרכבת המופע. אשר ביטנסקי, שהיה האמרגן שלהם להופעות קטנות, עוד במסגרת שירותם הצבאי, הכיר להם את יצחק קלפטר ז”ל, שהיה כבר אז שועל גיטרות מנוסה ובעל שם שניגן ב”צ’רצ’ילים” וב”אחרית הימים”, ואת יוני רכטר, שגם השתחרר מלהקת חיל התותחנים כנגן קלידים. שניהם שמעו את החומר של סנדרסון, הבינו את הפוטנציאל העצום שגלום בו, והצטרפו מיד.
בתחילת 1973 החלה הלהקה לעבוד על אופרת הרוק “סיפורי פוגי”, שכללו שירים שחלקם נכתבו עוד מתקופת להקת הנח”ל, ומהמערכונים אותם החלו להגות באותן חזרות ארוכות. המערכונים יועדו לשמש כקטעי קישור בין השירים. לאחר פסטיבל הזמר והפזמון שנערך ביום העצמאות של 1973, שכלל הופעה של גידי גוב בשיר “יעלה ויבוא”, ושל אפרים שמיר ב”ליל חניה”, הוזמן המנהל המיתולוגי של ה”הגשש החיוור”, אחד שמבין דבר או שניים בהומור ובתרגום שלו להצלחה מסחרית- אברהם פשנל, לחזרות של הלהקה. להפתעת הלהקה, הוא הסכים לקחת את הלהקה תחת חסותו, ובלבד שייזנחו את רעיון האופרה, ויתרכזו בשירים ובמערכונים. ניסיונו של פשנל תרם לחברים הצעירים להבין מה צריך לעשות בכדי לזכות באהבת הקהל.
מחוזקים בתמיכתו של פשנל, (שהפיק את כל שלושת אלבומי הלהקה) החלו “כוורת” בהקלטת האלבום הראשון “סיפורי פוגי“. במקביל יצאו לסיבוב הופעות ראשון שהתקבל בהתחלה בהיסוס, אך כעבור חודש החל לצבור תאוצה והצלחה. באוקטובר 1973 היו למצרים ולסורים תוכניות אחרות ללהקה. ההופעות האזרחיות הומרו בסיבוב הופעות מגויס בפני חיילים במוצבים השונים במהלך מלחמת יום כיפור. למרות המורל הנמוך, הומור הנונסנס של “כוורת” הצליח להרים את מצב הרוח של החיילים, וכנראה לשמור להם אמונים אחרי שכולם חזרו הביתה לאזרחות.
האלבום הראשון, והמצליח ביותר של הלהקה, שרובו ככולו נכתב על ידי סנדרסון, “סיפורי פוגי”, יצא בנובמבר 1973, ונחת לתוך המצב הקשה ששרר בארץ לאחר המלחמה. למרות זאת, כנראה מתוך השאיפה לברוח מהמציאות הקשה, לתוך אווירה קלילה יותר, האלבום הצליח מאוד, ונמכר תוך זמן קצר יחסית בכ-70,000 עותקים, שנחשבה לכמות היסטרית במונחי 1973. “סיפורי פוגי” הצליח לזקק את המהות של “כוורת”, ולהביא את אותו תמהיל מופלא שכלל את המרכיבים שיתאימו לקהל מאזינים גדול ככל האפשר. מי ששמר אמונים ללהקות הצבאיות, שעדיין היו פופולריות, מצא את “המגפיים של ברוך”, או “פה קבור הכלב”, ששימרו את רוח הלהקה הצבאית. מי שחיפש את הצד הכבד יותר של הרוק, קיבל את “יו-יה”, או את “שירות עצמי”. “למרות הכל” מביא נגיעות “פרוג-רוק”, ומעל לכל, מרחפים הטקסטים המופלאים של סנדרסון, שופעי כפלי משמעות מתוחכמים, המשלבים רומנטיקה, מלנכוליה עדינה, ציניות והומור. בנוסף, הוכנס לאלבום מערכון שלם “סיפור הארון”, וקטע גיטרות חשמליות אינסטרומנטלי- “יוסי מה נשמע”.
“כוורת” רצתה להמשיך את ההצלחה של “סיפורי פוגי”, ונבחרה, לא ברצון מלא, ע”י ועדת רשות השידור לייצג את ישראל באירוויזיון של 1974. חמושים באפודות חומות וגיטרות חשמליות הם עלו לבצע את “נתתי לה חיי”. כמובן שלא היה להם סיכוי מול Waterloo של “אבבא”, אבל גם אז המקום השביעי (מתוך 17 בסך הכל) נחשב לסוג של הצלחה. בהמשך השנה יצא אלבומם השני “פוגי בפיתה” שנפתח עם השיר מהאירוויזיון, וניסה להמשיך את הקו שהתחיל באלבום הקודם, אך הפעם באווירה מעט יותר “נסיונית”. “התמנון האיטר” שבו השתתפה תזמורת קול ישראל בערבית, שילב בין הרוק למוזיקה הערבית, שאז עדיין נחשבה למוזיקת שוליים (לפחות בין מעריצי הלהקה). “הורה היאחזות” שימרה את אווירת הלהקה הצבאית, ו”הבלדה על ארי ודרצ’י” אחד השירים המורכבים יותר של “כוורת” מאופיין בשינויי מקצב ואווירה, עדיין משתמש בהומור הננוסנס כאשר ה”בלדה” הופכת ל”בלטה”, והכל עטוף במשבי פרוג-רוק נעימים שהגיעו מאנגליה.
דמוקרטיה ליברלית היא שיטת ממשל מעולה, אבל כשהיא מגיעה ללהקת רוק, משהו בעוצמה ובאחידות של הלהקה מתחיל לדעוך. האלבום השלישי “צפוף באוזן” סימן טריטוריה חדשה שאליה הגיעה הלהקה. הכישרון של חבריה החל לבעבע, ואתו הרצון של כל אחד מהם לקבל יותר ביטוי במסגרת הלהקה, שעד אז הונהגה בידיו האמונות של סנדרסון, שכתב את רוב רובם של הלחנים והמילים. הפעם, השירים נכנסו לאלבום לאחר הצבעה דמוקרטית, וכל האלבום מאופיין במגוון סגנונות חדשים ללהקה, כגון ג’אז-רוק, סמבה, ובוסה-נובה. ולא שזה לא היה טוב, האלבום נמכר בצורה מרשימה של כ- 30,000 עותקים, והשאיר אחריו את “גוליית”, “מדינה קטנה”, “היא כל כך יפה”, ו”שיעור מולדת”. שירים אלו, שנשארו נאמנים למסורת שקיבעה “כוורת”, לא התקבלו באהדה רבה בזמן אמת, אך בחלוף הזמן, הם קיבלו את המעמד הראוי להם.
העודף בדמוקרטיה, והרצון של חברי הלהקה להתבלט וליצור, הביאו בסוף את חבריה לעזוב את ה”כוורת” ולחפש את הצוף במקומות אחרים. הלהקה הודיעה על פירוקה בשנת 1976, ומאז חזרה לקהל הנאמן שלה ב-4 סיבובי הופעות איחוד מתוקשרות ומצליחות.
בהופעת האיחוד האחרונה של “כוורת” ב-8 באוגוסט 2013, נוגנו 11 מתוך 12 השירים שנכללו במקור ב”סיפורי פוגי”. זה אומר משהו. שירים אלו נולדו והורכבו בתחילת הדרך, ואפילו לפניה, במסגרת הלהקה הצבאית. מסתבר שלפעמים האינסטינקט הראשוני, זה שמשוחרר מציפיות של הקהל ושל העסקנים למיניהם הוא כנראה גם הכי נכון ומדויק. “כוורת” הצליחה לתפוס בזמן אמת את תמצית הישראליות, זאת שנבעה מהדחקות של החבר’ה בצבא, מהשאיפה לקבל משהו חדש, רענן, אבל שלא יערער לגמרי את היסודות הקיימים, אלא יעלה וייבנה עוד קומה מעליהם, ואם אפשר על הדרך לצחוק קצת, כי גם ככה קשה פה. כל אלו גרמו לנאמנות גבוהה ולהוקרת התודה על כך שהלהקה הייתה שם בזמנים הקשים, ותרמה להרמת המורל הישראלי השפוף מ-1973.
ומי שהיה שם בזמן אמת, והחזיק ביד את “סיפורי פוגי”, הגיע בסוף להופעת האיחוד, גורר אתו ילד או אפילו נכד. בין אם זה ילד בן שמונה שפתאום הקשיב לתקליט מהאוסף של ההורים, או נער בן 17 שהלך ועבד ורכש את התקליט ונתקע על המשפט המצמרר שיועד לכל אם ישראלית שהבן שלה יתגייס יום אחד: “זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן”, או כל אחד אחר, שראה את הלהקה מופיעה במוצב שלו במלחמה מנסה לעשות שמח, כשמסביב… ‘אללה יסתור’.
כל אחד מהם הניח לפחות פעם אחת את המחט על אלבום הוויניל ועל ההתחלה שמע את הגיטרות, את התופים, את אורגן ה”פנדר רודס”, כל אלה מנגנים ברעננות בלתי מוכרת, ואת השיר שפתאום עובר לאנגלית, ומי זה בכלל “יודוקוליס ליפשיט”, ולמה הוא עצוב, וכל הטוב הזה רק בחמש דקות הראשונות, ואת המערכון על החלב שנשפך בצד השני, וסולו התופים באמצע השיר, ודו-קרב הגיטרות של “יו-יה”. כל אלו פשוט נצרבו בזיכרון, והפכו למסורת של מוזיקה ישראלית. טבעה של מסורת הוא לעבור הלאה מדור לדור, ואין דרך טובה יותר מלחדש את המסורת הזאת מאשר להתאסף בערב אחד בפארק, ולשיר ביחד עם גיבוריך את השירים עליהם גדלת. וכך, “כוורת” שהתפרקה ועזבה אותנו כלהקה פעילה ב-1976, הצליחה למשוך אלפים אחריה לאורך ארבעה איחודים וארבעה עשורים, ובעצם להישאר, “למרות הכל”.
