דף הבית » רוק ישראלי
הרוק הישראלי החל באיחור של למעלה מעשור לאחר שהתפתח בארה”ב ובבריטניה. בראשיתו נחשב הרוק הישראלי לתת-תרבות והתקיים בעיקר בשוליים ובאנגלית. הכינוי “מוזיקת מחתרת” איפיין את להקות הרוק הישראליות הראשונות שביצעו בעיקר קאברים. הסצנה פעלה מתחת לרדאר התקשורתי, תוך התעלמות כמעט מוחלטת של המדיה.
נקודת המפנה הייתה ברגע שחברו יחד אריק איינשטיין ולהקת הצ’רצ’ילים והאלבום “פוזי” (1969), שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון, יצא לאור. מכאן החל השינוי בהתייחסות אל הרוק וגם הלהקות הצבאיות החלו להשתמש יותר בגיטרות, באס ותופים על חשבון האקורדיון והאורגן המסורתיים דוגמת “שיר לשלום” של להקת הנח”ל שנפתח בסולו גיטרה חשמלית של דני סנדרסון.
הראשון שהקליט רוקנרול עברי היה בצלאל “צל” יונגרייז, שהוציא עם להקתו “ההדים” את “הו ילדונת” (1963). בעקבותיו באו “להקות הקצב” (כפי שכונו אז) שהופיעו במועדוני לילה ודיסקוטקים, בעיקר בעיר רמלה ובמתחם המוסכים ובתי המלאכה של רחוב המסגר בתל אביב. להקות הקצב הבולטות היו: “האריות”, “הצ’רצ’ילים“, “השמנים והרזים” עם הסולן עוזי פוקס, “הסגנונות”, “הבמה החשמלית” של הגיטריסט שלמה מזרחי,”זהר השביעי” עם המתופף והמלחין זהר לוי, “הכוכבים הכחולים” עם גרי אקשטיין, “העכבישים” עם תיקי דיין, ועוד. כמעט אף אחת מהלהקות האלה לא הקליטה שירים ואלבומים מקוריים, אבל שירם של החלונות הגבוהים “אינך יכולה” (1967), נחשב לאחד החשובים והחלוציים שבין שירי הרוק העברי ואלבום אוסף אחד, שיצא בשם “פסטיבל הקצב הישראלי” (הד ארצי, 1968) תיעד להקות רבות שהשתתפו במופע באולם הסינרמה.
בסוף העשור היו “האריות”, “הסגנונות” ובעיקר “הצ’רצ’ילים” שלוש הלהקות החשובות והמובילות של הז’אנר בישראל.רבות מלהקות הרוק הראשונות הגיעו מפרברי הערים הגדולות ומהפריפריה ורבים מהחברים בהן, היו נערים שנולדו להורים מעדות המזרח. הרוק נחשב ל”תרבות נגד” והיווה ביטוי לצעירים האלה וסוג של “שסתום ביטחון ממוסד” לפרוק תסכול, בלבול ומצוקה.
1969 הייתה שנה חשובה. רן אלירן הקליט אלבום עם להקת “זהר השביעי” של זהר לוי. דני בן ישראל, כוכב להקת פיקוד צפון, הקליט אלבום רוק אוואנגרדי בשם “חנטריש שלוש ורבע” עם “הבמה החשמלית” ואריק איינשטיין הקליט עם הצ’רצ’ילים את “פוזי” (שכלל גרסה בעברית לבלדה על ג’ון ויוקו של הביטלס, מאותה שנה). בסוף אותה שנה, הפיק המוזיקאי והמנצח הקלאסי נעם שריף, קונצרט משותף בהיכל התרבות בו הצ’רצ’ילים ניגנו באך יחד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שני קטעים של הצ’רצ’ילים הונצחו בתקליטון “צ’רצ’יל סבסטיאן באך” שיצא ב-1970.
שני תקליטים של אריק איינשטיין ושלום חנוך, “שבלול” ו”פלסטלינה” שיצאו ב-1970, הפכו את הרוק לז’אנר נוכח ומצליח. האלבום “בדשא אצל אביגדור” (1971) של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב המשיך את המגמה, לצד תקליטי הבכורה של אושיק לוי, שלמה גרוניך וצביקה פיק. תקליטים אלו נחשבים לפורצי דרך באופן שבו מיזגו לחנים ועיבודים של רוק עם טקסטים בעברית, והיו מהפכניים בתפיסה המוזיקלית והטקסטים: משירת הקולקטיב והפזמונים המגויסים למען המפעל הציוני בארץ ישראל לשירי רוקנרול אישיים.
בעז שרעבי ואבנר גדסי, שני צעירים להורים שעלו מתימן, הוציאו באותם הימים אלבומי בכורה שהיו מרעננים ושונים באופן שבו שידכו רוקנרול עם פיתול מזרחי. שרעבי הוציא את אלבום הבכורה שלו בשנת 71 ואילו גדסי ב-73. לפניהם, בשנות ה-60, היה זה החלוץ אריס סאן, נציג המוזיקה היוונית, שניגן בגיטרה חשמלית, שילב את הים-תיכוניות עם הרוק, והפך לכוכב ענק והאמן הראשון בישראל שהגיע למעמד של “תקליט זהב”. אחרי אלה באו אלבומי הבכורה של שתי להקות: צלילי העוד וצלילי הכרם, שבאמצע שנות ה-70 חיברו את הפיוטים מבית הכנסת והמסורת של השירים העממיים עם שתי גיטרות-בס-תופים.
שנות השבעים היוו את המפנה בסצנת הרוק הישראלי והפיכתו ממוזיקת שוליים לתרבות פופולרית. ב-1972 יצא האלבום היחיד של אחרית הימים, ששילב טקסטים של חנוך לוין ועמוס קינן עם רוק גיטרות. ב-1973 יצא הראשון בטרילוגיית אלבומי כוורת – “סיפורי פוגי“. כוורת הפכה ללהקה המצליחה בכל הזמנים בישראל, נשלחה לאירוויזיון ב-74′, הוציאה אלבום שני (“פוגי בפיתה”, 1974) ושלישי (“צפוף באוזן”, 1975) והתפרקה בשיאה. ב-1976 יצא “סוף עונת התפוזים”, אלבומה היחיד של להקת תמוז, תקליט רוק חשוב ומכונן, שהביא גישה רוקנרולית עוצמתית יותר. באותן שנים פעלו גם להקות נוספות: “שמיים” של דני ליטני, “ששת” של שם-טוב לוי ויהודית רביץ, “גן עדן” של מני בגר, “צליל מכוון” של יצחק קלפטר, שלמה יידוב ושם-טוב לוי שכולן העשירו את הרוק העברי אבל לא הצליחו מסחרית והתפרקו אחרי אלבום אחד בלבד. בשנת 1978 הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו “שירי חג ומועד נופל” ואילו רמי פורטיס אף הוא הוציא את אלבום הבכורה, פלונטר. יעברו לא פחות מעשר שנים עד שיוציא את אלבומו השני. בשלהי העשור בשנת 1979, יוציאו ההרכב גזוז של דני סנדרסון וגידי גוב שני אלבומי פופ-רוק קלילים וזמן קצר לאחר מכן יתפרקו.
בשנת 1980 פנו גוב וסנדרסון לרוק כבד יותר עם להקה חדשה שהקימו בשם “דודה”, ואפרים שמיר (גם הוא פליט להקת כוורת) הקים את להקת חמסין. שתי הלהקות הוציאו אלבום בודד, לא זכו להצלחה מסחרית, והתפרקו. לעומתם, להקת תיסלם התל אביבית והקליק הירושלמית הצליחו יותר. הן אימצו סאונד ייחודי, איפור ואפקטים תיאטרלים, הוציאו שני אלבומים – והתפרקו. להקה מצליחה נוספת היתה הלהקה מהקריות, בנזין, עם יהודה פוליקר, בנג’ו קמחי, קיטש אמסלם ואלי חדד. גם בנזין התפרקה אחרי שני אלבומים בשנת 1984 ופוליקר יצא לקריירת סולו מצליחה.
שני אלבומים מעולים יצאו בשנת 1981, “חתונה לבנה” של שלום חנוך שנחשב לציון דרך משמעותי בקריירה של חנוך וברוק הישראלי בכלל, על אף שהיווה כישלון מסחרי, ו”רוק תל אביב” של מני בגר. זמן קצר אחר כך הופיע אלבום הרוק הראשון של יוצרת-סולנית ישראלית, “במקום הכי נמוך בתל אביב” של אסתר שמיר (1982). אלבומי רוק נוספים בתקופה זו – “גלגל מסתובב” של שמוליק קראוס (1982), “צמר גפן מתוק” של שלמה גרוניך (1982), “בציר טוב של אילן וירצברג ושמעון גלבץ(1982), “דרך המשי” של יהודית רביץ (1984), “סידור קבוע” של טנגו (1984) ואלבום הבכורה של מאיר בנאי (1984).
שלום חנוך המשיך להיות הכוח המשמעותי הבולט של העשור. “מחכים למשיח” (1985) שלו היה הראשון בטרילוגיית הרוק שכללה גם את “רק בן אדם” (1988) ו”רומן אמיתי” (1989)
להקת משינה שיצאה לדרכה ב-1985, הוציאה לא פחות משלושה אלבומים במחצית השניה של שנות ה-80, סחפה רבים והצליחה מאוד מסחרית. בשנת 1987 הוציא אהוד בנאי יחד עם להקת הפליטים אלבום בכורה, שגם חיבר אלמנטים מזרחיים לרוקנרול עם שירי מחאה (“ערבב את הטיח, אחמד”, “עבודה שחורה”). אלבומים חשובים נוספים במחצית השניה של העשור היו “באה מאהבה” של יהודית רביץ (1987), “דרך ארץ” של גידי גוב (1987), אלבום הבכורה של ריקי גל(1987), שני האלבומים של סי היימן ולהקה מקומית, “חום יולי אוגוסט” הכפול של שלמה ארצי (1988), “אפר ואבק” של פוליקר (1988), “סיפורים מהקופסא” של רמי פורטיס וברי סחרוף (1988), אלבום הבכורה של נוער שוליים (1988) ו”חתוך תוכן” של טאטו (1988).
שנת 1989 שחתמה את העשור ההתברכה באלבומים “אנטארטיקה” של קורין אלאל, “כמה פעמים ספרת עד עשר” של רפי פרסקי , “בדרך אל האושר” של דני רובס ואלבום הבכורה המעולה של החברים של נטאשה.
שנות ה-80 היו שנות הרוק של הנשים הישראליות, שהיו אנטיתזה מוחלטת לזמרות שנות ה-70. לא עוד רכות וענוגות, אלא מחוספסות וזועקות. ביניהן היו גם מזי כהן, דפנה ארמוני, קורין אלאל, יהודית רביץ, אסתר שמיר, אלונה דניאל, סי היימן ושרון ליפשיץ וגם ליבי והפלאש, שרון (אליוט) בן-עזר, מיכל ספיר שפעלו יותר בשוליים האלטרנטיביים של הז’אנר.
בראשית שנות ה-90 הוציאו פורטיסחרוף יחד את “1900?” והייתה זו הפתיחה של עידן המפץ הגדול.
בין 1990 ל–1995 יצאו בישראל יותר אלבומי רוק בעברית מכל השנים שקדמו להן יחד.
ב-1991 הוציאו שפע של להקות אלבומי בכורה, ביניהן: כרמלה גרוס ואגנר, נושאי המגבעת, פונץ‘, רוקפור ותערובת אסקוט. בין הלהקות החדשות הבולטות של שנות ה-90 היו גם אבטיפוס, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד”ר קספר, איפה הילד?, זקני צפת, היהודים, המכשפות, סטלה מאריס, נקמת הטרקטור, מוניקה סקס, רעש, הג’ינג’יות, וכשניקו תתחיל לדבר. זה היה העשור הגדול גם של אומני הסולו: ברי סחרוף, אביב גפן, דן תורן, עמיר לב, ערן צור, אסף אמדורסקי, ירמי קפלן, אתי אנקרי, דנה ברגר ואיגי וקסמן.
משינה יצרה במחצית הראשונה של שנות ה-90 את “העמותה לחקר התמותה“, “מפלצות התהילה” הגראנג’י ( 1992 ) אופרת הרוק “שיא הרגש” ואת יצירת המופת שלהם “להתראות נעורים, שלום אהבה” (1995) שחתמה את פעילותם בעשור זה. “החברים של נטאשה“, שהחלה דרכה בסוף שנות ה-80, הוציאה שני תקליטי מופת חדשניים – שינויים בהרגלי הצריחה (1991) ורדיו בלה בלה (1994). רצח רבין, בנובמבר 1995 היווה תפנית בכיוון המוזיקלי בישראל בכלל וברוק בפרט.
אלבום הבכורה של להקת אלג’יר “נאמנות ותשוקה” יצא בדצמבר 1995 אבל אחריו החל מתהווה שינוי הולך ומתמשך בטעם הקהל ובהעדפת העורכים ברדיו שבחרו במוזיקה רגועה ונינוחה יותר.
ירידת הפופולריות של הרוק הישראלי שהחלה אחרי רצח רבין נמשכה. סגנונות הפופ והמוזיקה הים תיכונית הפכו לזרם המרכזי החדש. עם ההרכבים הבולטים בשנים הללו נמנים: מרסדס בנד, ג’ירפות והבילויים. יוצרות בולטות ברוק הישראלי הן רונה קינן, תמר אייזנמן, דניאלה ספקטור ונינט טייב, בצד היוצרים: שלומי שבן, אלון עדר, שלום גד, נעם רותם וגבע אלון.
האלבום החשוב ביותר שיצא בשנות ה-2000, יצא ב–2004, אלבומה השני של להקת אלג’יר “מנועים קדימה”, שהטמיע גם מוזיקה ים-תיכונית וגם טקסטים המושפעים מהמקורות.
לאחר התפרקות הלהקה המשיכו חבריה אביב גדג‘ וגבריאל בלחסן בפעילות עצמאית. יוצר בולט נוסף ששילב רוק ומוזיקה מזרחית הוא דודו טסה שאלבומיו זכו להצלחה בקרב הקהל הרחב. במסגרת ההרכב “דודו טסה והכוויתים“ הוא משלבמוזיקה עיראקית ושירה בערבית.
לאחר 50 שנות רוק ישראלי בעברית חזרו האמנים החדשים ליצור ולהקליט באנגלית, ממש כמו הלהקות של שנות ה-60. באנגלית הקליטו בין היתר: אסף אבידן, גבע אלון, רונן כוכבי, הדרה לוין ארדי, תמר אייזנמן, יעל דקלבאום ולהקות רוק מתקדם, סטונר ומטאל כמו אורפנלנד, סיילם, אפרקו, אלקטרה, דה גרייט משין, אלקטריק זו ויוסלס איי די.
יש לכם חדשות במוזיקה? שתפו אותנו במייל הכתום
ותקבלו עדכונים על כתבות, הופעות והטבות מיוחדות