יהודה פוליקר פרץ ומיצב עצמו כחלק מרכזי בתרבות הישראלית אי שם ב-1982, כאשר הפך עם להקתו “בנזין” לאחד הכוכבים הפופולריים במדינה. עם שירים כמו “יום שישי את יודעת” ו”חופשי זה לגמרי לבד”, הפך פוליקר, בגיל 32, שם נרדף לכוכב רוק מקומי, זמר עם גיטרה חשמלית, אקורדי כוח, פזמונים קליטים וסולואים גדולים.
ההתחלה לא היתה קלה. פוליקר, דור שני לשורדי שואה מיוון, ילד שחווה את הטראומה של הוריו ביומיום, גדל בקריית חיים, בימים ההם פריפריה רחוקה שנות אור תרבותית ופיזית מתל אביב. עוד בהיות נער, הוא נודע כגיטריסט מקצועי שמנגן את השירים האייקונים מארה”ב ואנגליה ברמה גבוהה. בשנת 1968 הצטרף אל להקת “הנמרים” ממגדל העמק, אחת מלהקות הקצב המרכזיות בצפון הארץ שניגנה קאברים של אומנים ידועים דוגמת אלביס והביטלס וחרשה את המועדונים הצפוניים. זו הייתה התחנה הראשונה בקריירה של פוליקר, משם התקדם אל “ברקת”.
“ברקת” לעומת זאת, ביצעה גרסאות כיסוי ללהקות כמו דיפ פרפל ולד זפלין והופיעה בחתונות, בר מצוות ושמחות אחרות. הלהקה שמעולם לא הקליטה חומר משלה, התפרקה לקראת סוף שנות השבעים, כשפוליקר נותר לבדו. בשלב זה גייס פוליקר את חבר נעוריו הבסיסט בנימין “בנג’ו” קמחי. להרכב הצטרפו גם יחיאל “קיטש” אמסלם בגיטרה והמתופף אלי חדד שהיוו את ההרכב הסופי של “ברקת“. לקראת שלהי שנות ה-70 הצטרף פוליקר כגיטריסט לסיבוב הופעות של צביקה פיק במסגרתו הכיר לראשונה את המפיק והתמלילן יעקב גלעד. עם חזרתו לקריות, החל פוליקר לעבוד עם ההרכב על חומרים מקוריים ושלח אותם לגלעד להתרשמות. השירים תפסו את אוזנו של גלעד, שלקח את הלהקה תחת חסותו. כך “ברקת” הפכה ל”בנזין” והבשורה הצפונית שהגיעה למרכז שיגעה את המדינה עם אותם שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית.
עם פירוק “בנזין”, פוליקר יחד עם גלעד, עברו שינוי רדיקלי במוזיקה ובטקסטים שיצרו יחדיו. פוליקר פנה סופית למוזיקה ששמע בבית הוריו. חמוש בבוזוקי וגיטרה הוא ייצר פסקול מלנכולי וכאוב שלא היה רחוק בצלילו מחלק מאלבומי הפוסט פאנק, אלטרנטיב והרוק הגותי ששלטו בשנות השמונים והתשעים.
עם אלבומים כמו “עיניים שלי” ו”אפר אבק”, פוליקר וגלעד פתחו יחדיו את השערים לנורמות שלא היו מקובלות עד אז בחברה הישראלית. שילוב המוזיקה היוונית עם הרוק, הפך אותה למקובלת בזרם המרכזי, אחרי שנים שהיא הוקעה כמוזיקה “נחותה”. כמו כן, עם “אפר ואבק” גם היחס כלפי השואה השתנה לחלוטין, כשהשורדים החליטו לדבר על הזוועות שהסתירו שנים עד שאלבום רוק פופולרי פתח את הפצעים. עד אז, שואת יהודי יוון לא הייתה נודעת כמו זו שעברו במזרח אירופה וסבלם של הדור השני לשורדים יצא לאור עם חוויותיהם האישיות של פוליקר את גלעד. מעבר לכך, האלבום פתח שיח על יהודים ממוצא מזרחי שחוו אף הם את זוועות השואה, דוגמת יהודי תוניסיה ולוב.
מאז, נפרדו דרכיהם של השניים ופוליקר המשיך בקריירה ענפה עם אלבומים מצליחים כמו “פחות אבל כואב” ו”הילד שבך”. לפוליקר מקום חם בליבם של ישראלים רבים בין אם כרוק סטאר צעיר עם שירים קצביים וקליטים ובין אם כדמות מפתח בתרבות הישראלית שניפצה טאבואים שכיום נראים היסטוריה רחוקה.
