Songs for the Deaf הוא אלבומה השלישי של להקת קווינז אוף דה סטון אייג’, שיצא באוגוסט 2002. זהו אלבומה המצליח ביותר מסחרית של הלהקה, עם מכירות שהביאו את האלבום למעמד זהב לראשונה בתולדות ההרכב. האלבום הפך לגשר שהוביל אל הזרם המרכזי את סאונד הסטונר רוק שנולד בשנות ה-90 במדבריות הרחוקים בקליפורניה. עוד אחת ממעלותיו של האלבום הוא ההרכב המנגן בו, הרכב שכולל כמה מהדמויות המשמעותיות ביותר ברוק ב-20 השנים האחרונות.
קווינז אוף דה סטון אייג’, קמה על חורבותיה של להקתו הקודמת של הגיטריסט והסולן ג’וש הומי, Kyuss. הלהקה המשיכה את קו הסטונר רוק הגס והאיטי, יחד עם אימוץ אלמנטים מסגנונות פשוטים וקליטים יותר. בשני אלבומיהם הקודמים, ליטש הומי את השילוב בין פזמונים קליטים לסאונד גיטרות כבד. באלבום הראשון, שנשא את שם הלקה, היו חברים רק שניים: הומי והמתופף אלפרדו הרננדז אף הוא יוצא Kyuss. באלבומם השני Rated R, הצטרף גם הבסיסט של Kyuss ניק אוליביירי, וג’ין טרוטמן במקומו של הרננדז כמתופף.
Songs for the Deaf היתה כבר קפיצה משמעותית מבחינת הרכב הלהקה כאשר אל הומי ואוליביירי הצטרפו ללהקה עוד שתי פרסונות מוכרות: מארק לנגן, סולנה האייקוני של Screaming Trees, יישמש כסולן לצד הומי ועל התופים, מתופפה של נירוונה ומייסד הפו פייטרס, דייב גרוהל. גרוהל, שכבר הפך לסופרסטאר, החליט להשהות את העבודה עם הפו פייטרס במטרה להצטרף לקווינז אוף דה סטון אייג’. כך, עם הרכב של כוכבים חלוצים מסצנות הסטונר והגראנג’ של שנות התשעים, יצרה הלהקה את אחד מאלבומי הרוק הגדולים של שנות האלפיים.
עם יצירתיות גדולה באולפן ומספר גדול של נגנים אורחים בעלי שם כמו גיטריסט להקת Ween דין ווין, הומי חשש שהפרויקט עלול להתפזר ועל כן, הוא תפר מעין קונספט סביב האלבום שיהיה לפסקול נסיעה במדבר, כשהאלבום מתנגן כמעין תחנת רדיו, בה לועגת הלהקה לתחנות המיינסטרים הפרוסות לאורך אזוריה השונים של ארה”ב, המשדרות שירים דומים מן הזרם המרכזי באופן קבוע.
עם הקונספט הזה, פרסה הלהקה כמה משיריה הידועים והאהובים ביותר, כשחלקם עוד נוגנו בDesert Sessions- המפורסמים של הומי בהם הוא נוהג לארח מוזיקאים ליצירה ספונטנית. No One Knows עם ריף בלוזי קליט ומקצב תופים דוהר ומתמשך הוכיח כי להקה ששרה על שימוש בסמים, יכולה לכבוש את הרדיו עם ריף פשוט. השיר הפותח You Think I Ain’t Worth a Dollar But I Feel Like a Millionaire שמתפרץ בסערה גם הוא הפך לקטע חובה בהופעותיה האנרגטיות, כמו גם שירי הארד רוק פשוטים כמו Go With the Flow שהפך לאחד מלהיטיה האהובים של הלהקה.
האלבום יצא וכאמור זכה להצלחה עצומה ובפועל הפך לשגריר הסטונר רוק, שבמשך שנים נשאר בשולי הרוק ונחלתם של מעטים. הסאונד הכבד אך האקלקטי ששילב בין מטאל, בלוז ואפילו פופ החזיר את הרוק למרכז העניינים בשנות האלפיים, כשנרשמה תחיה של הז’אנר בקרב מספר להקות שיצרו אלבומים שהחזירו את הרוק למצעדים, בתקופה בה הפופ וההיפ הופ שלטו בארה”ב ביד רמה.
