גבריאל בלחסן הוא דמות חריגה בנוף המוזיקה הישראלית. ישיר, כואב, בלי סינונים, חושף את עצמו מול המאזינים, כשהוא חופר לעומק הצדדים האפלים של הנפש בעוד הוא יוצר מוזיקה רגשית, לעתים קשה לעיכול. בלחסן פורש את משנתו ועוסק בנפשו המיוסרת בין יחסיו עם היהדות ועד למחלת הנפש בה לקה. מאז הגיע אל היסטוריית הרוק הישראלי, כשהקים יחד עם חברו אביב גדג’ את להקת “אלג’יר”, בלחסן תמיד היה ידוע ביצירת שירים כאובים וכנים עד כאב שלא נשמע כמוהם גם כיום ברוק הישראלי ובמוזיקה הישראלית בכלל. האלבומים שהוציא עם “אלג’יר” וכאמן סולו נשארו כרשמים של אדם שבור המנסה לחפש גאולה.
יליד 1976, בלחסן נולד למשפחה מרובת ילדים עם עוד 10 אחים ואחיות להורים יוצאי אלג’יריה במושב תלמי אליהו. מושב פריפריאלי בחבל אשכול שבדרום הארץ. רחוק לחלוטין ממרכז התרבות שבתל אביב, בלחסן סופג השפעות שונות, מהרוק שהוא וגדג’ אהבו ועד לפיוטים ולזמירות ששמעו בבתי הוריהם. הם הקימו את “אלג’יר” והיו בני 17 כשהחליטו לעבור לתל אביב על מנת להצליח בסצנת המוזיקה. המוזיקה שיצרו כבר אז, היתה קודרת, כאובה וחושפת שדים רבים עם שילוב בין רוק למוזיקה מזרחית שהייתה לחלק בלתי נפרד מיצירותיהם. חיים שמש, איש “הד ארצי” צפה באחת מהופעותיהם והחתים אותם על חוזה. ב-1995, הוציאו את אלבומם הראשון “נאמנות ותשוקה” שהציג בגרות מוזיקלית וטקסטואלית בגיל כל כך צעיר, על אף שלא זכה להצלחה מסחרית עם צאתו.
השנים שהגיעו לאחר מכן, לוו בשינויים פרסונליים רבים ובתקופות הפכפכות בחייהם של בלחסן וגדג’. בלחסן מתמודד עם מחלת מאניה דיפרסיה, אשפז עצמו במוסד “אברבאנל”, כשלפני כן הוא וגדג’ חזרו בתשובה, חזרו בשאלה ובלחסן אף ניסה לשים קץ לחייו. במהלך השנים הללו, הקליט גם את שני אלבומיו הראשונים “רכבות” שיצא ב-1999, ו”השנים היפות של גבריאל” שיצא ב-2002. שני האלבומים נוקבים וחודרים שחשפו את שדיו של בלחסן בעוד הוא מקליט באולפנו של שלום גד, אחיו של גדג’. עם צליל מלוכלך וגישת DIY, כשבלחסן לפעמים מנגן על כל הכלים ומספר על חוויותיו מתקופת האשפוז, כששירים רבים הפכו להיות מרכזיים בגוף העבודה ומייצגים את דמותו כמו “רכבות”.
בשנת 2004, הוציאה “אלג’יר” את אלבומה השני והאחרון “מנועים קדימה” שהיה לבשורה עצומה בדברי ימי הרוק הישראלי. בניגוד לכל הסיכויים, האלבום הקודר והאפוקליפטי, זכה להצלחה מסחרית ואמנותית, כשהלהקה מילאה אולמי הופעות ואירחה מוזיקאים גדולים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף. עם ההצלחה, התקשו חברי הלהקה להמשיך בפעילותם כשכל אחד מהם פנה לפרויקטים משלו. עם פירוק הלהקה ב-2005, חזר בלחסן להקליט אלבומי סולו, כשב-2006, הוציא את אלבומו הנודע ביותר “בשדות”. גם באלבום זה, עסק בכאב שבעקבות התמודדות הנפש שלו עם שירים עמוסים רגשית שעוברים בין ספוקן וורד אגרסיבי לתפילות מודרניות כמו “עננו”, “ברוך הבא”, “העוקד הנעקד והמזבח” ו”תפילה צעד 11″.
במהלך השנים, המשיך בלחסן להוציא אלבומים עם הרכבו “הבלחסניה” בהפקה פחות בוסרית עם כמה מהיצירות הקודרות והקשות ביותר שלו כמו “כדורי הרגעה בדבש” מתוך אלבומו “עתיד”, וידוי כואב בן 16 דקות בו בלחסן חושף את כולו. החשיפה התבטאה גם בתיעוד התמודדותו עם מחלתו בסרט “גם כשעיניי פקוחות” שיצא ב-2010. הסרט זכה בפסטיבל דוקואביב והיה סימן לחזרתו של גבריאל לעשייה מוזיקלית והופעות אחרי שהתקשה לעשות זאת למשך זמן רב.
במרץ 2013, הוציא יחד עם אחיו המוזיקאי ידידיה את האלבום “מדרגות” שהתברר בדיעבד כאלבומו האחרון. ב-20 באוגוסט של אותה שנה, נמצא בלחסן מת בדירתו בעקבות דום לב שלקה בו תוך כדי שינה. מותו היה לסיום חייו של אחת מהדמויות האמיצות ביותר במוזיקה הישראלית שבמשך שנים ידע סבל רב ותיעד זאת באומנותו, כשהוא ממשיך להילחם בשדים וממשיך לחיות למרות הכל. המוזיקה שלו בין אם כאמן סולו ובין אם במסגרת “אלג’יר”, נשארו להיות בשורה שלא נשמעה כמותה בארץ עם יכולת חשיפה והתמודדות של נושאים קשים לעיכול הנוגעים לנפש. נושאים שהחברה הישראלית מתקשה להתמודד איתם, ועם מצוקתם היומיומית של מתמודדי הנפש.
