רצח רבין בנובמבר 1995 חולל משבר עמוק בחברה הישראלית ושינה מקצה לקצה תפיסות ודעות. ההלם המתמשך והאווירה הציבורית הקשה השפיעו גם על הרדיו וגם על הציבור. לא מופרז יהיה לקבוע שרצח רבין והגלים בעקבותיו חיסלו את הרוק הישראלי כפי שהכרנו אותו והסיטו את מהלכה של התרבות הישראלית כולה.
בראשית 1995 מוניקה סקס היתה החוליה הנוספת בשרשרת של להקות רוק שניסו ליצור סדר רוק חדש. האלבום השלישי של איפה הילד? “מסעותיי עם עצמי” הופיע אז, בהפקתו של יובל בנאי, שבעצמו הוציא עם להקתו משינה את האלבום המרעיד “להתראות נעורים, שלום אהבה” (שבנאי כתב והלחין את כולו).
באותו זמן ממש יצא הדיסק השני והמעולה של עמיר לב, וגם “האיש שראה הכל” של רוקפור (1995) ו-1995 היתה גם השנה של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, שהוציאו אלבום שני ומצוין בשם “עיוור בלב ים”, שהפיק ארקדי דוכין מהחברים של נטאשה.
באותו זמן, בערך, יצא גם “הו הו” המקפיץ של מופע הארנבות של ד”ר קספר וגם אלבום הבכורה של היהודים, “מציאות נפרדת”. וגם “יש בי אהבה”, האלבום המצליח מסחרית האחרון של אריק איינשטיין (בשיתוף עם שם טוב לוי) וגם “רישומי פחם” של מאיר אריאל ו”שומקום” – האלבום הרביעי של אביב גפן שהוקלט כולו באנגליה ו”שבק” – אלבום הבכורה של שב”ק ס’ שהפיק יוסי פיין יצא באותו זמן ממש. “קשורים” המחוספס והמעולה, אלבום הבכורה של ג’נגו מתערובת אסקוט, ראה אור ויצאו גם האלבום השני של להקת המכשפות, “זמנים מוזרים”, וגם “מה החזאי מבין”, הראשון והמצוין של להקת אבטיפוס. זו היתה השנה שהיתה. שנה יוצאת דופן בכל פרמטר. גיוון מוזיקלי (היפ הופ, מטאל, פולק-רוק), שפע ואיכות. אבל השנה ההיא הסתיימה באסונות.
האסון הראשון אירע ב -18 ביולי 1995 במה שאמורה הייתה להיות הופעת הפרידה של להקת משינה שהודיעה על התפרקותה אחרי האלבום הנפלא “להתראות נעורים, שלום אהבה” שיובל בנאי כתב והלחין את כולו. ההופעה הייתה אמורה להיערך באחד ממתחמי הפסטיבל שהיה ממוקם באזור התעשייה של ערד שכונה “אתרוק”.
הביקוש להופעה של משינה היה עצום. אלפי נערים ונערות חיכו ליד הכניסה למחם. המארגנים אסרו לפתוח שערים נוספים. נוצר דוחק. “טיפקס” היו להקת החימום ובזמן שקובי אוז הלהיב את הקהל שהספיק להיכנס, קרס חלק מהשער בשל לחץ הקהל. הצעירים שעמדו סמוך, נפגעו. קריסת השער הביאה למותם של שני צעירים: איטן פלד וחן יצחק. צעירה נוספת, נעמה אלקריב, נפצעה אנושות ומתה בבית החולים כעבור מספר ימים. ההופעה של “טיפקס” הופסקה. משינה ביטלה את הופעתה. המפיקים והמארגנים של הפסטיבל ניסו להמשיך כרגיל תוך התעלמות מהשלכות האסון. אבל אז ביטלו שלמה ארצי ועפרה חזה את הופעותיהם המתוכננות והמשך הפסטיבל בוטל.
אם תרצו, זה היה קו השבר. הסדק הראשון. כמו הפסטיבל הרצחני באלטמונט קליפורניה, שהביא לקצן הסמלי של שנות השישים, פסטיבל ערד 95′ הדהים את החברה הישראלית. הנשיא עזר ויצמן התבטא, בדרכו החופשית, ש”האמריקניזציה שוטפת אותנו ועם ישראל צריך להיזהר ממקדונלד’ס, אנחנו צריכים להיזהר ממייקל ג’קסון. אנחנו צריכים להיזהר מהמדונות”. חקירת האירוע גילתה שלמופע נמכרו 25 אלף כרטיסים, מספר גבוה בהרבה מזה שאישרה המשטרה למכור למתחם המסוים. כמו כן, המארגנים שכרו רק 54 שוטרים ובלי אף קצין בטחון כדי להשגיח על עשרות אלפי בני נוער נלהבים.
בעקבות האירוע התפטר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. בשנים הבאות סבל הפסטיבל מהפסדים כספיים כבדים. הורים נמנעו מלשלוח את ילדיהם דרומה. בני הנוער עצמם הדירו רגליים. פסטיבל ערד הפך לאירוע קטן לקהל מבוגר. כמה סמלי היה שמותו של הרוק הישראלי קרה במקביל למותם של צעירים שרק רצו לראות הופעה של להקה שהודיעה על פירוק קצת לפני רצח ראש הממשלה.
לאור ממצאי החקירה, נמתחה ביקורת ציבורית על מארגני הפסטיבל שכשלו בארגון הלוגיסטי והאבטחתי, והואשמו בתאוות בצע וברשלנות פושעת. בבית משפט השלום באשדוד הורשעו חמישה מהאחראים על הפסטיבל ונשלחו לתקופות מאסר שונות. נאשם שישי זוכה מחמת הספק.
ובנובמבר נרצח יצחק רבין, נרצח ראש ממשלת ישראל, גם ענבל פרלמוטר נהרגה, מאיר אריאל, חנוך לוין, יוסי בנאי ואריק איינשטיין עברו מהעולם ואנחנו עברנו מלחמה ועוד מבצע ועוד אחד ועוד טילים, והסלולר נכנס לחיינו, וגם המחשבים האישיים והאינטרנט, וערוץ 10 נוסף לתפריט הטלוויזיוני אך לא הוסיף דבר לתפריט המוזיקלי-תרבותי שלנו, ובאופן כללי הכל שונה ומשונה יותר היום משהיה אז.
רצח רבין קטע את מהלכה של ההיסטוריה הישראלית. זמן קצר אחרי הזעזוע נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. נתניהו עדיין ראש ממשלה ובמהלך כמעט 30 השנים שחלפו אשליית הרוק העברי התפוגגה, התברר שהקהל הישראלי אינו יכול לפרנס כל כך הרבה הרכבי רוק, הטלוויזיה, המחשב והסלולר הפכו לפקטורים חשובים יותר ביום יום הישראלי ובהרגלי הבילוי ואירועים חברתיים ותרבותיים דרמטיים אחרים דחקו את מקום הרוק אל השוליים לטובת ז’אנרים אחרים. היפ הופ, שירי אמצע הדרך ופופ ים תיכוני בשלל גוונים. להקות רבות התפרקו או לא הצליחו לשחזר את הצלחות תחילת הדרך.
אם ב”סוף עונת התפוזים”, הסדרה המצוינת של יואב קוטנר על הרוק הישראלי ששודרה ב-1998, סוכם בבהירות הרוק הישראלי (עם דמות-אב דומיננטית מאוד, שלום חנוך, דמות נוכחת לכל אורך פרקי הסדרה) מאז רצח רבין אין גיבורי רוק. יש אמני אלטרנטיב שמצליחים בנישות עצמאיות, יש להקות רוק שמשמרות את הקהל שלהן ובאופן סמלי ודי מכאיב ברור שאותו רצח אב בכיכר שנושאת היום את שמו, גם חיסל את הרוק הישראלי ואת הדרך שבה צעדה החברה הישראלית מ-1948 ועד 1995. עברנו מסולידריות לשבטיות. ממוזיקה שהיתה מדורה מאחדת, למוזיקה שהיא עוד מוצר יעיל שמשמש קבוצות שונות, לצרכיהן. המוזיקה הישראלית שאפה להיות קומזיץ, לאחד את העם סביב האקורדיון והלהקות הצבאיות בשנות השישים, או הפופ המתוק והרוק המתהווה של שנות השבעים והלאה, אבל כבר 30 שנה שמורי הדרך ושומרי הסף (מבקרי המוזיקה, עורכי הרדיו ותחנות הטלוויזיה) איבדו מכוחם בכל הקשור לדחיפת מוזיקה חדשה ואמנים עכשוויים, או סתם ויתרו על האג’נדה. חברות תקליטים הפסידו וקרסו, כניסתה המאסיבית של הרשת לחיינו במאה ה-21 והציניות האיומה של קברניטי הטלוויזיה המסחרית (שמאמינים שמוזיקה טובה, סתם מוזיקה טובה, היא מוות לרייטינג) – כל אלה גרמו להתפצלות אינסופית של אמנים ולהקות לז’אנרים ותתי-ז’אנרים וקהלים מאוד מסוימים, להיטים אינם שורדים יותר מחודשיים-שלושה, פעילות אמנותית נהדרת מתרחשת מתחת לרדאר וכולנו שבטים-שבטים, קטנים כגדולים, שמתגעגעים לקונסנזוס כלשהו, או לפחות להופעת פארק גדולה שבה כולנו נוכל לשאוג ש-לום, ש-לום, בלי להרגיש זקנים, דחויים, מיותרים כמו ערימה של דיסקים בחנות נשכחת ברחוב נידח.
מוזיקלית המוזיקה המזרחית חדרה אל הרוק, נמהלה בו ושינתה אותו. אתניקס וטיפקס, כל אחת בדרכה, הוציאו אלבומים מצליחים. הניחו על שולחנה של החברה הישראלית תמהיל של פופ ומוזיקה ים-תיכונית. אתניקס גילתה וטיפחה את אייל גולן, מלך המיינסטרים הישראלי החדש. טיפקס ערבבה הומור, מוזיקה ערבית ופופ מגוון. כנסיית השכל שילבה רוק ומוזיקה מזרחית. ברי סחרוף שילב בין מוזיקה מזרחית לבין אלקטרוניקה. דאנס וטראנס הפכו לז’אנרים שולטים במועדונים. התעצמותו של ערוץ 2 המסחרי הביא לשינוי תרבותי נוסף כשלפתע במקום מוזיקאים הוצבו בחזית “טאלנטים”. תכניות אירוח התחלפו בשעשועונים שהתחלפו בתכניות ריאליטי. המוזיקה נותרה מאחור. כבר לא לגיטימי, מבחינת הערוצים המסחריים, להביא לקהל הצופים סתם מוזיקה. להקה מנגנת ושרה, גם אם היא להקה מעולה ומצליחה, היא לא מספיק אטרקטיבית למפרסמים ולפרסומאים. את מקום המוזיקה עצמה תפסו תחרויות כוכב נולד/הכוכב הבא/אקס פקטור, שבהן השירים והמוזיקה אינם חשובים באמת והם רק תירוץ לסיפורים אישיים רגשניים, סתמיים או מוקצנים ומופרכים
בהמשך העשור ואחריו המשיכו לפעול להקות (הזבובים, בית הבובות, סינרגיה) אך אף אחת מהן לא הצליחה באמת להניח מאסה קריטית של שירים משמעותיים על שולחנה של התרבות הישראלית.מבין היוצרים החדשים בלטו אביתר בנאי, שבשנת 1997 הוציא תקליט בכורה מצליח מאוד, שעסק בתחושות קשות של יאוש, כאב כשלון ופרידה ובתחילת המאה ה-21 הפרויקט של עידן רייכל שהביא את הצליל והקול האתיופי אל תוך הזרם המרכזי בישראל. שני האלבומים לא היו אלבומי רוק ממש.
וצניחתו של הרוק העברי התעצמה עוד יותר בשנים האחרונות. אמנים צעירים בוחרים לשיר באנגלית. לרובם אין קול גדול. הקהל שחפץ בשפה זרה קיבל את שי נובלמן ועמית ארז, נועה בביוף ופאניק אנסמבל עם יעל קראוס ואסף אבידן והמוג’וז שהצליחו מאוד, כמו גם תמר אייזנמן, גבע אלון ורועי דהן. גבולות מטושטשים בין רוק ופופ אפשרו בשנים האחרונות יותר ויותר יצירות ביניים. טקסטים סנטימנטליים, שירים רכים, שקטים יחסית. יוני בלוך, אפרת גוש, דניאל סלומון, אריק ברמן. נתן גושן. המצב הביטחוני הקשה, התערערות הבטחון הכלכלי והתעסוקתי הביאו להעדפה ציבורית הולכת וגוברת של מוזיקה קלילה (בידור) על פני מוזיקה דרמטית, אנרגטית וכועסת (רוק). את המוזיקה הישראלית כבשו הפופ והמוזיקה המזרחית. מצד שני, גל הנוסטלגיה והגעגועים לעבר שנתפס כאיכותי ומנחם יותר הפך לתופעה ממשית של רטרומניה. איחודים של פורטיס וסחרוף וכוורת משכו המונים להופעות, ואנחנו מתענגים, יש להודות, על אינספור קאמבקים מצליחים והופעות שמוקדשות לציון תאריך מסוים לאלבום מסוים. ובאופן די אירוני, דווקא עמוק אל תוך המאה ה-21 נתפס הרוק כיצירה בוגרת, איכות וגבוהה יותר מהמוזיקה הפופולרית.
ועכשיו אנחנו אחרי מגיפה ושסע חברתי וממשלה שנפלה וממשלה שקמה וטבח נורא ותאריך שלעולם לא יישכח שבעה באוקטובר, ומוזיקלית נעים בין הרוחניקים והמתחזקים, שירת ימי הביניים, מוזיקה יהודית מקורית, יוצרים דתיים, זמרים ולהקות של חוזרים בתשובה. עובדיה חממה, עדי רן, ארז לב ארי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, פיוטים, מוזיקה אתנית, תפילות מקודשות ותפילות חילוניות, מחפשים את הנשמה הרוקנרולית ההיא בין הפופ המזרח תיכוני, הז’אנר הים תיכוני ומוזיקה (מצוינת בחלקה) שלא משחקת כלל במגרש הרוקנרול, אך נפרשת במרחבים הלוקאלים שבין דקלה ושי צברי לבין פאר טסי ודודו אהרן, עומר אדם ואייל גולן ואושר כהן ונטע ברזילי, נועה קירל ונונו.
זו לא אותה הארץ וזו לא אותה המוזיקה. אומרים שרק שוטה מחפש את האושר במקום שבו הוא איבד אותו. הלכנו קדימה. השתנינו. גם המוזיקה.
