ההיסטוריה של הרוק המזרחי – חלק א / בן רד

מאז שאני זוכר את עצמי שתי האהבות הכי הגדולות שלי הן מוזיקה והיסטוריה. תולדה של שני הוריי. מאמא רכשתי את האהבה העצומה למוזיקה שתמיד התנגנה בבית, אבא היה הצד שהתעניין יותר באקטואליה, היסטוריה ותהליכים חברתיים. אני חיברתי בין השניים. תהליכים היסטוריים שהתרחשו במוזיקה תמיד סיקרנו אותי. זה היה בעיקר בכל מה שקשור למוזיקה מחו”ל ובעיקר לרוק, שכבר מגיל צעיר משך אותי מאוד. בתור ילד לא הבנתי את ההתפתחות של מוזיקת הרוק והייתי בטוח שרוק הוא ז’אנר מערבי, “לבן” מובהק בהתאם לרוב המבצעים שלו. רק לימים אפנים שלרוק, או נכון יותר לרוקנרול שקדם לו, שני שורשים עיקריים: בלוז שחור וקאנטרי לבן, וכמאמר הקלישאה, הילדים המעורבים הם היפים מכולם. בשני המאמרים הקודמים שכתבתי עסקתי בחלוציי הרוק” לינק ריי ודיק דייל. גם כאן לא מדובר בשני אומנים “לבנים” מובהקים. ללינק ריי היתה אמא ממוצא “אינדיאני” ואילו לדייל אב ממוצא לבנוני. כשהתחלתי לצלול גם לשורשי הרוק הישראלי, גילתי שלמעשה הרוק בישראל בשנותיו הראשונות היה פופולארי בעיקר בקרב בני עדות המזרח ומרבית האומנים שהשתייכו לז’אנר היו ממוצא מזרחי. אבל למה? אילו סיבות ונסיבות גרמו לכך? המשכתי לצלול…

———————————————————————————————————————————————————–

אם תציצו בערך “רוק ישראלי” בויקיפדיה, תגלו ש”חלוץ הרוק הישראלי והראשון שהקליט רוק בעברית היה בצלאל יונגרייז, שבשנת 1962 הקליט יחד עם להקת “ההדים” את השיר “הו ילדונת””. ובכן בפועל יונגרייז הקליט את השיר ב-1963, ואם תטרחו להקשיב לו תגלו מהר מאוד שמדובר בשיר רוקנרול בסיסי כזה שעשו בארה”ב עשור לפני. אז יונגרייז הוא העדות הראשונה לרוקנרול בארץ, אבל היכן מסתיים הרוקנרול ומתחיל הרוק בישראל? על קו השבר שבין הרוקנרול לרוק תוכלו לקרוא במאמר הקודם שכתבתי “הרוקר הראשון בהיסטוריה“, על איך, למה, מי, ומתי החל הרוק בישראל ועל הקשר לאומנים ממוצא מזרחי ולמוזיקה המזרחית, זה הזמן לספר.

הרוק בישראל, בדיוק כמו הרוקנרול, הגיע אל הארץ באיחור ניכר. המוזיקה במדינה באותה התקופה היתה “מוזיקה מגויסת”. בתחנות הרדיו הושמעו שירי ארץ ישראל הישנה והיפה או לחילופין שירי להקות צבאיות או יוצאי הלהקות. למעשה, באותה התקופה, אם לא היית חבר בלהקה צבאית בשלב כלשהו בקריירה שלך, הסיכוי שלך לפרוץ אל המיינסטרים ולהיות מושמע ברדיו הישראלי שאף לאפס. לעולים שהגיעו מארצות המזרח בשנות ה-50 והמוזיקה שהביאו איתם מהגולה לא היה מקום בכור ההיתוך הישראלי. בבית, בחדרי חדרים, הם שמעו מוזיקה ערבית בעיקר דרך הוריהם, אבל בחוץ המוזיקה מבית אבא לא היתה מקובלת. גרוע מכך, בושה של ממש. נוצר מעין “פרדוקס מזרחי”, שכן איתרע מזלם של בני עדות המזרח והם הגיעו למדינה מזרח תיכונית עם סממנים “מערביים”, כאשר יתר המדינות הערביות סביבה, היו מדינות אויב “מזרחיות”. לפיכך, לאוכלוסייה עצומה במדינת ישראל לא היתה יכולת לבטא את התרבות עליה גדלה, תרבות בה גם אויבי המדינה החזיקו. מאידך, הממסד חסם אומנים ממוצא מזרחי שלא קיבלו הזדמנות אמיתית להשתלב ב”תרבות הישראלית”. לפיכך, ולמרבה האירוניה, מוזיקאים ממוצא מזרחי שלא יכלו להביא לידי ביטוי את המוזיקה עליה גדלו ומאידך הודרו מהלהקות הצבאיות והרדיו, מצאו את עצמם מתחברים למוזיקה שהגיעה מארצות מערביות עוד יותר, אנגליה וארה”ב.

אתם בוודאי שואלים, אם הרדיו הישראלי לא שידר רוק באותם הימים, מהיכן אותם צעירים שרובם ככולם לא ביקרו בחו”ל נחשפו למוזיקה ה”מחתרתית”? התשובה נעוצה אי שם בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1936 הוקמה תחנת “קול ירושלים” בחסות הבריטים, תחנה שהיתה משותפת ליהודים וערבים. בשנת 1942 התפצלה התחנה לשתי רשתות האחת שידרה באנגלית ועברית והשניה באנגלית וערבית. עם חלוקת הארץ ומלחמת העצמאות ב-1948, השתלטה ישראל על התחנה העברית ואילו הירדנים על התחנה הערבית. עד מהרה התמזגה “קול ירושלים” העברית עם “קול ישראל”, ואילו התחנה הירדנית שנקראה רשמית “תחנת השידור של ירושלים הערבית”, נודעה בקרב הציבור הישראלי בשם “רדיו רמאללה”. חשיבותו של “רדיו רמאללה” באותם השנים והשפעתו על הקהל בישראל וטעמו המוזיקלי, בעיקר בקרב בני עדות המזרח, היתה עצומה. כמה נפלא שבניגוד למדינות לתדרים אין גבולות…כאשר ב”קול ישראל” הושמעו להקות צבאיות והרכבים של יוצאי הלהקות דוגמת: בצל ירוק, התרנגולים ושלישיית גשר הירקון, שידרה התחנה מרמאללה את הביטלס, הרולינג סטונס והקינקס.

רבים מחברי להקות הרוק בישראל שזכו לכינוי “להקות הקצב”, והקשיבו למוזיקה בתחנת הרדיו הירדנית, היו כאמור ממוצא ספרדי/מזרחי. בשנת 1965 השנה בא הביטלס סורבו לערוך הופעה בישראל, נוסד הגל הראשון של להקות הקצב הישראליות בניהן: “האריות” בהובלת האחים אלגרנטי, הבסיסט חיים סבן (המפיק הנודע) ומשה בויאנג’ו בתופים. “הכוכבים הכחולים” בראשותם של האחים ישראל ודני אנג’ל. “הגולדפינגרז” הרכבם של ניסים סרוסי, גבי שושן והגיטריסט סמי גרבלי. “כובשי הקצב” עם מיקי גבריאלוב, בועז שרעבי וגרי אקשטיין. “הצ’רצ’ילים” בראשות הגיטריסט חיים רומנו, הבסיסט מיקי גבריאלוב והגיטריסט יצחק קלפטר. “השמנים והרזים” עם הבסיסט והזמר, דוד רגו’אן המתופף עוזי בויאנג’ו ,הסולן עוזי פוקס והקלידן צביקה פיק. “הנסיכים” עם שמוליק בר עוז בגיטרה, איציק בן טוב סולן, אמיל שהרבני תופים, הגיטריסט משה מולכו ומאיר אזולאי בבס ועוד.

בתמונה: להקות הקצב 1968

אם מרבית ההרכבים שלעיל לא מוכרים לכם ואתם שואלים את עצמכם איפה אותם אלבומים או סינגלים של אותם הרכבים שפעלו בשנים הללו? התשובה היא פשוטה ועגומה, אין. הפקת תקליט עלתה כסף רב באותם הימים ומרבית ההרכבים הללו לא הקליטו בזמן אמת. חלק קטן מהם שהמשיך לפעול גם בשנים הבאות, הקליט על חשבונו סינגלים מעטים החל משנת 1968, וגם אז בעיקר בשפה האנגלית. הסיבה פשוטה. תקליטי השדרים, כשמם כן הם, הוקלטו על מנת שישמיעו אותם ברדיו. אולם מאחר והשופר של הממסד התרבותי הממלכתי, קרי הרדיו הממלכתי הישראלי, כמו גם הרדיו הצבאי “גלי צה”ל”, התעלם מהם לחלוטין, לא היה טעם להקליט ובוודאי שלא חומר מקורי. לפיכך, ההרכבים הללו ביצעו בעיקר קאברים והסתפקו בהופעות קטנות ומידי פעם בפסטיבלים מקומיים שזכו לשם “פסטיבלי הקצב”.

מלבד תחנות הרדיו גם חברות התקליטים שפעלו בזרם המרכזי של התרבות בישראל דחו בנימוס את המוזיקה המזרחית והאומנים המזרחיים, גם אלה שלא היתה להם נגיעה או זיקה למוזיקה מזרחית כלל ועיקר. הללו נאלצו להקליט את אלבומיהם, ובעיקר את תקליטי השדרים בחברות תקליטים קטנות ועצמאיות דוגמת חברת “קוליפון” ששכנה ביפו בבעלתם של האחים ג’קי, מאיר, ניסים ודוד אזולאי. האחים אזולאי התמחו בהפקת אלבומים בז’אנרים שנחשבו למוקצים בזרם המרכזי קרי מוזיקה מזרחית, ערבית וים תיכונית.

כאמור למוזיקה המזרחית לא ניתן ביטוי בתרבות הישראלית, כמו גם במועדונים החשובים והמובילים בישראל. מוזיקה מזרחית באותה התקופה נשמעה או בבית או בחתונות ו”חאפלות” מקומיות. אחד המחוללים החשובים בשינוי פני המוזיקה הישראלית בכלל, והמוזיקה המזרחית והרוק בפרט, היה בכלל זמר יווני, שהגיע לישראל בשנת 1957 בעקבות אהבה חולפת והחליט להישאר בה, אריס סאן. לא אפריז אם אומר שאריס סאן הוא אחד המעצבים החשובים של המוזיקה והתרבות הישראלית והשפעתו מורגשת עד היום. אם לינק ריי הוא הרוקר הראשון בהיסטוריה העולמית, הרי שאריס סאן הוא הרוקר הראשון בהיסטוריה הישראלית. מאחר שמוזיקה מזרחית בערבית נחשבה לטאבו, המוזיקה היוונית של אריס סאן שהיתה בעלת מאפיינים דומים למוזיקה הערבית (לשתיהן שורשים באימפריה העות’מאנית), קיבלה לגיטימציה מהממסד הישראלי והתקבלה בחוגי החברה הגבוהה ובקרב בכירים בממסד הצבאי בישראל. כך למעשה התגנבה המוזיקה המזרחית בדלת האחורית. אריס סאן שניגן על גיטרה חשמלית כאילו היתה בוזוקי, בסגנון וצליל ייחודיים, הכניס מוטיבים של רוק לשיריו עוד במחצית הראשונה של שנות ה-60. אבל החיבור בין אריס סאן לרוק של ממש, התרחש בראשית שנת 1967, עת יצא השיר “בום פאם”, שחיבר בין מוזיקה מזרחית/יוונית לקצב הגיטרה החשמלית. אריס סאן, שלבטח שמע את דיק דייל, אבי הסרף רוק, והראשון בעולם שחיבר בין רוק למוזיקה מזרחית, השתמש באלמנטים דומים בשיר, שהפך מאוחר יותר ללהיט ענק ומכר למעלה ממאה אלף עותקים של הסינגל עצמו, מספר בלתי נתפס גם במושגים של היום. בהופעותיו הוא נהג לשלב בשיר “בום פאם” את “אינתה עומרי” של הזמרת המצרייה אום כולתום, צעד שנחשב נועז וחריג באותה תקופה. עוד לפני שהיה רוק עברי בישראל, היה רוק מזרחי בישראל.

בתמונה: אריס סאן

מאוחר יותר באותה השנה, יצא אלבום הרוק, או ליתר דיוק הפולק רוק, הראשון בישראל. האלבום “החלונות הגבוהים“, נקרא על שם הרכב באותו השם שכלל את: אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג’וזי כץ. יחלפו עוד שנתיים עד שאיינשטיין ייקח את הרוק על כתפיו הרחבות ויוביל את מהפכת הרוק בישראל.

בשנת 1968, הקים המוזיקאי המחונן, זוהר לוי, יוצא עיראק, שתופף  באלבום “החלונות הגבוהים”, את הרכבו “הזוהר השביעי”. שנה מאוחר יותר ישתתף ההרכב בשני שירים של הזמר יוצא להקת הנח”ל, רן אלירן, “ישרות” ו-“בדרך לבקעה”. אלירן, בדיוק כמו איינשטיין, אחרי שנים של עשייה בזמר הישראלי, זיהה את הפוטנציאל בסגנון החדש ושינה כיוון לעבר פופ ורוק באלבומו השישי. גם עטיפת אלבומו בסגנון פסיכדלי היתה חידוש שלא נראה לפני כן בישראל. האלבום כולל בעיקר גרסאות כיסוי בעברית לשירים לועזיים, אך ניתן למצוא בו גם שירים מקוריים ואפילו נגיעות מזרחיות כמו בשיר “למדבר שאנו”. כל נגני האלבום, למעט הבסיסט שמוליק ארוך, היו יוצאי להקות הקצב: סמי גרבלי, יוצא “הגולדפינגרז” בגיטרה, אמיל שהרבני, יוצא להקת “הנסיכים” בתופים ודוד יפרח, יוצא להקת “נערי החצר” בשירה. למרבה הצער, אלירן לא הלך עם המהפכה צעד נוסף קדימה. ארבעה שירים נוספים שהקליט יחד עם “הזוהר השביעי” לא נכנסו לאלבום, ככל הנראה מאחר והיו בסגנון כבד יותר. הללו יצאו מאוחר יותר על תקליטור אוסף בשם “געגוע רחוק” (2018), בהם השיר “בלב ים” שכלל נגיעות של מוזיקה מזרחית.

החל מהמחצית השניה של שנות ה-60 וביתר שאת אחרי מלחמת ששת הימים ב-67, היתה דווקא העיר רמלה על שלל מועדוניה בעיר העתיקה, למוקד העיקרי של להקות הקצב. עיקר הקהל שהגיע להופעות היו צעירים ממוצא מזרחי יוצאי המעברות של שנות ה-50. לכאורה היותה של העיר רמלה מרכז הרוק הישראלי נראית תמוהה. כיצד דווקא עיר נידחת יחסית הופכת להיות למרכז הרוק הישראלי ולא ערים מרכזיות ובראשן תל אביב? התשובה פשוטה. רמלה היתה עיר מעורבת של ערבים ויהודים בעיקר יוצאי ארצות ערב. היא לא נתפסה כאליטיסטית וחיבקה את להקות הקצב שמרבית חבריהן כאמור היו יוצאי עדות המזרח. בנוסף, רמלה גם קרובה בקו אווירי לעיר רמאללה ולפיכך שידוריה של התחנה הירדנית הסוררת נקלטו בה היטב. רק לקראת שלהי שנות ה-60 כאשר המועדונים ברמלה עשו חיל, הפך גם רחוב המסגר בעיר תל אביב למוקד פעילות מרכזי נוסף של להקות הקצב הישראליות.

1969 היתה שנת המפנה ברוק הישראלי. לאוזניו של אריק איינשטיין, יוצא להקה הנח”ל ושם דבר במוזיקה הישראלית, שבאמתחתו היו כבר שני אלבומי סולו: “שר בשבילך” (66) ו”מזל גדי” (68), הגיעה השמועה על הסצנה החדשה ברחוב המסגר. איינשטיין שהיה בעל ראש פתוח מוזיקלית, חף מהתנשאות וחיפש כל הזמן שינויים וריגושים מוזיקליים, נסע יחד עם המפיק צבי שיסל לסיור מועדנים ברחוב המפורסם. אחת הלהקות שמשכו את תשומת ליבו היתה להקת הצ’רצ’ילים, ואיינשטיין, בחושיו המחודדים, הציע להם להיות ההרכב המלווה שלו. בספטמבר 69 היו הצ’רצ’ילים לראשונים ולמעשה ליחידים מבין כל להקות הקצב שהוציאו אלבום בכורה מלא, שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק הראשון שיצא בישראל. האלבום שילב בתוכו אלמנטים של מוזיקה מזרחית כמו בשיר המסיים, “Debka”. הלהקה עבדה עם איינשטיין על אלבומו הבא, “פוזי“, שיצא מספר חודשים אח”כ, בדצמבר שנת 69, ונחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון. באותה השנה הקים הגיטריסט הירושלמי, שלמה מזרחי, את ההרכב “הבמה החשמלית” שניגנה עם צביקה פיק  כמו גם עם דני בן ישראל באלבומו המהפכני “חנטריש ¾” (1970).

בתמונה: אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים

חבר נוסף בלהקות הקצב, המתופף בועז שרעבי, הפך בשנת 1971 לאחד מחלוצי הפולק רוק הישראלי  כשהוציא את אלבום הבכורה שלו ושילב בו מספר סגנונות, ביניהם פולק וקאנטרי רוק, כשאת מרבית שיריו הוא מקליט באנגלית. הלהיט שהתפרסם מתוך האלבום, “פמלה”, הוא מראשוני שירי הפולק רוק הישראלים. בשלב כלשהו מאן דהוא החליט להגדיר את השיר כ”מזרחי”, בשל ה-ח’ וה-ע’ הגרוניים והסלסול בקולו של שרעבי, אם כי מדובר בשיר פולק רוק לכל דבר ועניין. תופעה שתחזור על עצמה עוד פעמים רבות כשמוזיקאים מזרחיים יסווגו כאומני “מוזיקה מזרחית” גם אם לא יהיה קשר ישיר בין השניים למעט מוצאו של האומן. בהמשך הדרך ובעיקר בשנות ה-80 באמצעות האלבומים: “אצלי הכל בסדר” (84) ומשאלה (87) יהפוך שרעבי לקונצנזוס ולאחד האומנים החשובים והאהובים בישראל.

באותה השנה, הוציא איינשטיין את אלבומו השביעי, “בדשא אצל אביגדור” בשיתוף פעולה מלא עם מיקי גבריאלוב יוצא הצ’רצ’ילים שהלחין את כל שירי האלבום. השיר הפותח, “שיר מספר שמונה”, הוא מחווה של איינשטיין למוזיקה המזרחית, כשהוא מחקה את השירה התימנית בחן ולא בלעג.

בהמשך שנת 1971, הקים זוהר לוי את אחת הלהקות החשובות והחלוציות בהיסטוריה של הרוק הישראלי “אחרית הימים“, שילוב בין יוצאי להקות הקצב (גבי שושן ויצחק קלפטר) ויוצאי הלהקות הצבאיות (אלי מגן ומירי אלוני). אלבומם היחיד והחלוצי שנשא את שם הלהקה יצא במאי 1972. זה גם היה הפרויקט החשוב האחרון של לוי שנמוג מסצנת המוזיקה זמן קצר לאחר מכן.

במקביל, בשנת 1971, בניסיון להשתיק קולות שקראו לשילוב אומנים מזרחיים בטלוויזיה וברדיו, נוסד “פסטיבל הזמר המזרחי” של רשות השידור. הפסטיבל ששודר פעם בשנה בטלוויזיה הישראלית סביב חג החנוכה, נתן כביכול ביטוי לאומנים בני עדות המזרח ולשירים בסגנון מזרחי, אבל למעשה היווה מעין “גטו” לסגנון המוזיקה שלא היה אהוד על הממסד ולא נראה על מסך הטלוויזיה בשאר הימים. במהלך שנות ה-70 וביתר שאת בשנות ה-80 הצלחתם של מרבית האומנים בז’אנר לא תהיה ברדיו ובטלוויזיה כי אם על גבי “קסטות” בתחנה המרכזית.

בשנת 1973, הוציאו עוד שני אומנים מזרחיים מרכזיים מיוצאי להקות הקצב, את אלבומי הבכורה שלהם. גבי שושן את “נער שחור עיניים”, וניסים סרוסי את “מצעד הפזמונים של ניסים סרוסי”. אבל בעוד שושן, בעקבות השתתפותו במחזמר שיער ובהרכב החלוצי אחרית הימים, קיבל חיבוק מהממסד וזכה להקליט את אלבומו בחברת “ישראדיסק” בהפקתו המוזיקלית של קובי אושרת, סרוסי נאלץ להוציא את אלבומו בהפקה עצמית, ושיריו לא זכו להשמעות ברדיו הישראלי. בתחנות הרדיו סווג סרוסי כאמן בז’אנר המוזיקה המזרחית, הגם שסגנונו לא היה “מזרחי” בעליל. כדי לחשוף את המוזיקה שיצר ולגבש קהל מעריצים, נאלץ סרוסי לחרוך את המועדונים בעמל רב. כשכבר הצליח להגיע לראיון בטלוויזיה הישראלית שנתיים אחר כך, הוא זכה ליחס של התנשאות, בוז ולגלוג על סגנונו המוזיקלי ומראהו, בראיון המפורסם והשערורייתי עם ירון לונדון בתוכניתו “טנדו”.

אי קבלתם של האומנים המזרחיים כהווייתם, באה לידי ביטוי בצורה בולטת עם רוקר מזרחי נוסף, אבנר גדסי, שהוציא בשנת 1973 את אלבום הבכורה שלו בחברת “קוליפון” היפואית. קשה שלא להבחין במאמץ של גדסי להסוות בשיריו את ה-ח’ וה-ע’, הגרוניים, האופייניים לו ולעדה התימנית בכלל, בניסיון להישמע “ישראלי” ככל האפשר. הניסיון לא צלח וגדסי ומוזיקת הרוק שיצר סווגה כ”מזרחית”, הגם שלחלוטין לא היתה כזאת. שיריו זכו להתעלמות מופגנת בתחנות הרדיו לעומת אהדה עצומה בקרב הקהל שהגיע בהמוניו להופעות ורכש את הקסטות בתחנה המרכזית. בהמשך, ולאחר שנדחה מזרם המיינסטרים, ישנה אבנר גדסי כיוון ויהפוך לאחד האומנים המצליחים בזמר המזרחי בישראל.

בתמונה: אבנר גדסי (מימין) וניסים סרוסי 

בשנת 1974 נעשה אחד הניסיונות המעניינים של חיבור בין מוזיקה מזרחית לרוק בדרך אגב. דני סנדרסון מייסד להקת “כוורת“, הוזמן לאולפני קול ישראל לראיון. בדרכו לאולפן הוא שמע מאחד הצריפים במתחם מוזיקה בערבית. הוא נכנס אל הצריף וראה כעשרים נגנים ובראשם המנצח זוזו מוסא. סנדרסון סיפר למוסא שהוא כתב יצירה שמושפעת ממוזיקה ערבית אליה התחבר לאחרונה. מוסא ביקש לשמוע את הסקיצה והתרשם. כך נולד “התמנון האיטר”, רצועה אינסטרומנטלית עם השפעות מזרחיות שנכנסה לאלבום השני של הלהקה, “פוגי בפיתה”, בה נגנו במשותף חברי “כוורת” וחברי “תזמורת קול ישראל בערבית”. שיר נוסף באלבום, “לאמור א’לאבי”, הולחן יחד עם חבר התזמורת, נגן הקאנון ממוצא עיראקי, אברהם סלמאן, ששיתף פעולה עם סנדרסון גם בשירו משנת 1978, “יוסף מלך השטיחים”.

יוצא מן הכלל “בנוף המזרחי” היה הזמר יגאל בשן. בשן שנקרא במקור בשארי, היה בן יחיד להורים יוצאי תימן. נראה שהמראה “המערבי” והמצודד וסגנון הדיבור ה”ישראלי” של בשן הספיקו לו כדי “לחצות את הקווים” ולהתקבל בממסד בחום. בשן החל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 15 וכשהגיע לגיל גיוס חיזרו אחריו כל מנהלי הלהקות הצבאיות בצה”ל. הוא בחר ללכת ללהקת פיקוד צפון שם היה סולן הלהקה, ונכנס ללב המיינסטרים הישראלי. בשנת 1975 הוציא בשן את האלבום “יש לי ציפור קטנה בלב”, בו הוא חזר עם מספר שירים לשורשיו התימניים, כאשר שיר הנושא מתוכו הופך ללהיט גדול.

1975 היתה שנת מפנה במוזיקה המזרחית בישראל. שני ההרכבים המובילים בז’אנר בשנות ה-70, שבישרו את ה”מהפכה המזרחית” העתידה להתרחש מאוחר יותר: “צלילי העוד” משכונת התקווה בראשות הסולן רמי דנוך והגיטריסט יהודה קיסר, ו”צלילי הכרם” מכרם התימנים, בראשות הסולן יוסף לוי (דקלון) והגיטרסיט משה בן-משה (בן מוש) הוציאו אלבומי בכורה. בשני המקרים אנו עדים לתהליך הפוך ממה שראינו עד כה. לא עוד הכנסת אלמנטים מזרחיים לרוק, כי אם הכנסת מוטיבים של רוק למוזיקה המזרחית. המגמה הזאת תמשיך גם בעשורים הבאים.

בשנת 1976 מוציא שימי תבורי את אלבום הבכורה “חיפשתי שירים לצאת לעולם”. תבורי, שמוצאו מיהדות תימן, נולד בכלל בשם שמשון טווילי, ושינה את שמו לשם “ישראלי” קליט בכדי להשתלב במיינסטרים הישראלי. תבורי אף ניסה להתקבל ללהקת פיקוד דרום, אך לא עבר את המבחנים והגיע לבסוף לחיל התותחנים. האלבום הוא שיתוף פעולה עם המלחין והכותב הצעיר באותם הימים, עוזי חיטמן. הגם שהאלבום סווג בשלב כלשהו כ”מזרחי” מן הסתם בשל מוצאו של המבצע, הוא איננו כזה כלל ועיקר. שני הלהיטים הגדולים באלבום “לילה בלי כוכב” ושיר הנושא הם להיטי סופט רוק מובהקים.

בשנת 1977 מוציא הזמר זוהר ארגוב, את תקליטון הבכורה שלו בחברת התקליטים “קוליפון”, שכלל שני שירי רוק מובהקים ללא נגיעה מזרחית כלל: “ילדה חיכיתי שנים” ו-“כל יום שעובר”. על נגינת הגיטרה הופקד יוצא להקות הקצב, גרי אקשטיין. זמן קצר לפני שהוציא את התקליטון שינה ארגוב שנולד תחת השם עורקבי את שם משפחתו לשם “ישראלי” מחשש שתקליטון עליו יופיע השם עורקבי לא יעבור את שומרי הסף בתקשורת ושיריו לא יושמעו. מי שיקשיב לשירים בקושי יזהה את קולו וסגנונו של ארגוב שמתאמץ בכל מאודו להבליע את ה,ח’ וה-ע’ הגרוניות בתקווה להיתפס כ”ישראלי” ולהשתלב בזרם המיינסטרים אולם לשווא, תחנות הרדיו לא בלעו את ה”פיתיון” והתקליטון נחל כישלון חרוץ. בהמשך גם ארגוב ישנה כיוון ויהפוך לאומן החשוב והמשפיע ביותר בתולדות המוזיקה המזרחית, אם כי הוא לא יזנח את הסגנון לחלוטין וימשיך לשלב פה ושם אלמנטים של רוק בשיריו.

*חלקו השני של המאמר יפורסם מחר