הדרך הארוכה והמפותלת של הביטלס מסמטאות ליברפול, דרך הפאבים החשוכים של המבורג, והאצטדיונים המלאים בארצות הברית, מסתיימת על מעבר חצייה אחד פשוט בשכונת מגורים לונדונית שלווה. זה לא רק מסע גאוגרפי, אלא מסע מוזיקלי שעברה הלהקה מראשית ימיה. החל מהרוקנרול הפשוט והישיר, דרך ההצלחה המטורפת, שגרמה לחבריה לחדול מסיבובי ההופעות, ולהתכנס חזרה לאולפני ההקלטות. שם, רחוקים מעדות המעריצים הצועקים עד דמעות, הם המשיכו בניסויים מוזיקליים- פסיכדליים, הגיעו למחוזות לא מוכרים, והאירו בזרקור את הדרך לבאים אחריהם.
כאשר הם הרגישו שהדרך הגיעה לסיומה, הם רצו לחזור להתחלה. לגישה הפשוטה, הישירה, ארבעה חברים יושבים ומנגנים בשביל הכיף את המוזיקה שהם יודעים לעשות הכי טוב. כזאת שצריכה לתת ביטוי למה שבא מהלב, ולהביא את זה למאזין דרך כמה שפחות מתווכים ופילטרים.
אז מה השאירו לנו הביטלס בתקליט הזה עם מעבר החצייה? בערך הכול: בלוז כבד, פופ קליל, ואפילו נגיעה קלה (או כבדה) ב-Hard Rock בשיר I Want You. נמצא פה גם את Something, אחד משתי הפנינים שנעץ ג’ורג’ הריסון באלבום.
הפנינה השנייה, Here comes the sun, נכתבה יחד עם חברו הטוב, אריק קלפטון, ופותחת את הצד השני של האלבום. זה הצד האחרון באלבום האחרון שהביטלס יקליטו אי פעם, לפה הכול יתנקז.
השיר Because שבא מיד אחריו, מציג את “סונטת אור הירח” של בטהובן, אך מנוגנת לאחור, וביחד עם ההרמוניות הקוליות של לנון, מקרטני, והריסון, יוצרים הביטלס פיסת גן עדן למשך כמעט 3 דקות מופלאות.
מתוך גן העדן הזה מגיע המאזין לעמוד השדרה של הצד, הבנוי מ-9 חוליות של שירים קצרים ברובם, אולי לא מהמשובחים שהביטלס הנחילו לעולם, אבל כשהם מתנגנים אחד אחרי השני ללא הפסקה, והופכים לקטע אחד ורצוף של 16 דקות, נחשפת הגאוניות שעומדת מאחוריהם, וזאת שירת הברבור של הלהקה הגדולה אי פעם.
המחרוזת מתחילה בשיר מורכב, ויחסית ארוך, You Never Give Me Your Money, שעיקרו מחאה כנגד האמרגן שלהם, ממשיכה בסיפור ישן על מעריצה שנכנסה לדירתו של פול דרך חלון חדר האמבטיה, ומסתיימת, איך לא, בשיר The End.
ב- Abbey Road הכול התחבר רק בשביל הרצון לתת לעצמם ולעולם עוד אלבום נפלא אחד.
ולעזאזל, הם היו אז רק בני 30.
