Deep Purple הוא אלבום האולפן השלישי הנושא את שמה של להקת דיפ פרפל שיצא ביוני 1969, ומסמן סופה של תקופה בתולדות הלהקה. זהו האלבום האחרון שהוקלט עם ההרכב המקורי של הלהקה הכולל את הסולן רוד אוונס, הגיטריסט ריצ’י בלקמור, הקלידן ג’ון לורד, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס.
זהו גם אלבום האולפן האחרון של הלהקה המציג את סגנונה הראשון לפני שעברה מעבר חד אל עבר רוק כבד. ניתן לשמוע בשירים עצמם את המתח הגובר בין לורד שהנחה את כיוון הלהקה בשנותיה הראשונות באמצעות שילוב בין רוק למוזיקה קלאסית לבין בלקמור שלא היה מרוצה ממהכיוון וניסה להוביל את הלהקה לכיוון כבד יותר כפי שאפשר לשמוע בחלק מן השירים.
לורד הסכים לתנאיו של בלקמור בהם נאמר כי אם הלהקה זוכה להצלחה מסחרית עם האלבום, אזי הוא מוכן להישאר בכיוון הנוכחי, אם לא, הלהקה מתיישרת לפי חזונו של בלקמור. האלבום שהוקלט במהרה בין סיבובי הופעות וללא תמיכה מחברת התקליטים האמריקאית שלה שפשטה רגל, לא זכה להצלחה מסחרית עם יציאתו. ההצלחה היתה אפילו פחותה מקודמיו וניסיון אחרון בהופעה חיה של הלהקה עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית היה לסוף תקופת הרוק המתקדם בתולדות הלהקה.
עם השנים וההצלחה העצומה של הלהקה שהציב אותה כאחת החשובות בתולדות הרוק, האלבום זכה להערכה גדולה יותר כשכמה מהשירים בו נחשבים לחשובים ומרעננים ברפרטואר של הלהקה. גם העטיפה שכוללת מקטע מציורו החשוב של הירונימוס בוש, “גן התענוגות הארציים” כשחברי הלהקה מסתתרים בין הפריטים הפכה אייקונית. בין השירים ניתן למצוא את Chasing Shadows הפותח שמערב השפעות של מוזיקה אפריקאית עם התיפוף של פייס, Blind המלנכולי של לורד וגרסת הכיסוי לשירו של דונובן, Lalenea שהפך לעיבוד מורכב בן שש דקות. גולת הכותרת נמצאת ביצירה החותמת את האלבום, April. יצירה בת 12 דקות, הארוכה ביותר שהוקלטה על ידי הלהקה וכוללת שלושה חלקים. מה שהחל כשיר שבלקמור כתב, הורחב ליצירה שרובה אינסטרומנטלית עם חלק אמצעי המנוגן ע”י הרכב קאמרי של כלי נשיפה וכלי קשת ללא הלהקה. חלק שהולחן ונוצח ע”י לורד. היצירה נחשבת כחותם מרשים המסיים את הפרק הראשון בתולדות הלהקה שבאלבומה הבא, אחרי שתחליף את הבסיסט סימפר ברוג’ר גלובר ואת הסולן אוונס באיאן גילן, תנגן מוזיקה שונה לחלוטין.
