Parallel Lines אלבום האולפן השלישי של להקת בלונדי, ששוחרר ב-23 בספטמבר 1978, נחשב לאלבום מרכזי במעבר מהפאנק לז’אנר הגל החדש (ניו וייב). הפקת האלבום, שנעשתה על ידי מייק צ’פמן, הביאה סאונד משופשף וידידותי לרדיו, מה שהרחיב את הקהל של בלונדי הרבה מעבר לסצנת הפאנק, הזניק את הלהקה לתהילה בינלאומית, וביסס את מקומם בתולדות המוזיקה. תוך שילוב של פאנק רוק, דיסקו ופופ, האלבום סימן יציאה מהפאנק הגולמי המאפיין את יצירתה הקודמת של בלונדי, והציג את הרבגוניות ואת הנכונות של הלהקה להתנסות בסגנונות חדשים. השימוש החדשני של בלונדי בסינתיסייזרים ואלמנטים אלקטרוניים מבדיל את האלבום מבני דורו; גם השימוש של הגיטריסט כריס סטיין בקשת האלקטרונית (E-bow) ברצועות כמו Fade Away and Radiateיצר צלילים עתידניים ומיוחדים שהעצימו את האווירה של האלבום.
האלבום כולל בתוכו מספר רצועות שהותירו חותם על היסטוריית המוזיקה. האלבום נפתח עם אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה, Hanging on the Telephone, קאבר לשיר של הרכב אנונימי למדי מהחוף המערבי בשם The Nerves. להיט נוסף, One Way or Another, מדגיש את ההגשה הקולית המיוחדת של דבי הארי, ומדבר על הדחף לעקוב ולדעת הכל על המאהב לשעבר. Heart of Glass, אחד הלהיטים הגדולים ביותר באלבום, משלב ביטים של דיסקו עם אלמנטים של רוק, ומייצר סאונד מחוספס אך קצבי במיוחד, אשר סייע לשיר לטפס את המקום הראשון במצעד הבילבורד. השיר Sunday Girl, עם קצב מחיאות הכפיים הקליט במיוחד, נשמע מעין קסם פופ משובב במיוחד, אשר הפך ללהיט ענק בבריטניה באותן שנים. בנוסף, שירים כמו Picture This ו-11:59 מדגישים את הכישרון של בלונדי ליצור פזמונים בלתי נשכחים. כל אחת מהרצועות הללו מדגישה את יכולתה של בלונדי לחדש ולחרוג מגבולות הז’אנר, ותורמת להצלחתו המתמשכת של האלבום.
האלבום נחשב להצלחה מסחרית: הוא הגיע למקום ה-6 במצעד הבילבורד 200 והגיע לראש מצעד האלבומים הבריטי. הצלחתו לא רק ביססה את להקת בלונדי כאחד ההרכבים החשובים במיינסטרים אלא גם השפיעה על דור של מוזיקאים; מיזוג הז’אנרים החדשני של האלבום סייע לסלול את הדרך לתנועת הגל החדש, והפך אותו לאבן יסוד במוזיקה של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.
