הוא היה יותר מסתם אמן ויזואלי פורץ דרך; הוא היה אייקון תרבותי שהשפיע עמוקות על עולם המוזיקה. יכולתו הייחודית של וורהול למזג אמנות ומוזיקה יצרה סינרגיה דינמית ששינתה לנצח את הנוף של שני התחומים. לכבוד 96 שנים להולדתו של האמן אנדי וורהול, החלטנו לסקר את הקשר שלו לרוק – מהמפעל האגדי שיצר ועד שיתופי הפעולה עם להקות בלתי נשכחות.
———————————————————————————————————————————————————–
אנדי וורהול, האדם שהגדיר מחדש את המושג ‘אמנות עכשווית’, הותיר חותם בל יימחה על עולם האמנות. למרות שהיה אמן חזותי, הקשר שלו למוזיקה לא היה רק הערת שוליים בקריירה הענפה שלו – אלא נושא מרכזי שהשתלב ביצירתו. הסטודיו האגדי של וורהול, שנקרא The Factory (המפעל), היה יותר מסתם מקום שבו נוצרה אמנות; זה היה מרכז תרבותי שמשך אליו מוזיקאים, ציירים, פילוסופים ואנשי חברה ורוח. המפעל, שהיה ממוקם במנהטן, היווה עבור רבים מוקד של סצנת האוונגרד של שנות ה-60. שם, וורהול טיפח אווירה יצירתית שעודדה שיתוף פעולה וניסויים אמנותיים. גם מוזיקה הייתה אורחת מתמדת במפעל, עם הופעות מאולתרות וג’אמים שהתרחשו לעתים קרובות. הגישה של וורהול לאמנות הייתה הוליסטית, ולא ראתה גבולות בין צורות שונות של ביטוי יצירתי, ופילוסופיה זו באה לידי ביטוי גם באינטראקציות שלו עם מוזיקאים, שאותם ראה כרוחות הפורצות את גבולות המדיום שלהן.
אחד משיתופי הפעולה המוזיקליים המשמעותיים ביותר בקריירה של וורהול היה עם ההרכב האוונגרדי The Velvet Underground. וורהול גילה את הלהקה ב-1965 ומיד ראה את הפוטנציאל שלה: הוא הפך למנהל ולמפיק הלהקה, אך השפעתו חרגה מתפקידים אלה. וורהול ערך היכרות בין חברי הלהקה לניקו, זמרת גרמנייה שהוסיפה נופך חשוב לצליל שלהם. בהדרכתו של וורהול, שנתיים אחרי ההקמה, שוחרר אלבום הבכורה של הלהקה, כאשר עטיפתו עוצבה על ידי וורהול עצמו – בננה עם ההוראות Peel slowly and see. יצירת האמנות האינטראקטיבית הזו הפכה לאיקונית, ומסמלת באופן בולט במיוחד את הסינרגיה בין האמנות החזותית של וורהול למוזיקה של הלהקה.
המוזיקה של וולווט אנדרגראונד, המאופיינת בצליל הגולמי והניסיוני שלה, היוותה ניגוד מוחלט לפופ המלוטש של התקופה. המילים שעסקו לעתים קרובות בנושאי טאבו כמו שימוש בסמים וסטייות מינית, שיקפו את המציאות העגומה של עולמו של וורהול. לו ריד, סולן הלהקה, סיפר על התקופה הזו: “הייתי מוצר של המפעל של אנדי וורהול. כל מה שעשיתי היה לשבת שם ולהתבונן באנשים המוכשרים והיצירתיים להפליא שעשו אמנות ללא הרף, ואי אפשר היה שלא להיות מושפע מזה”. תמיכתו של וורהול העניקה ללהקה את החופש לחקור את הנושאים הללו ללא לחץ מסחרי, והתוצאה הייתה גוף יצירה שלמרות שלא הצליח מסחרית באותה תקופה, הפך לאבן יסוד בעולם הרוק, וממשיך להשפיע על אינספור מוזיקאים עד היום.
בתמונה: לו ריד ואנדי וורהול
מלבד הלהקה, וורהול גם היה קשור קשר הדוק לדייוויד בואי. בואי, מוקסם מהפרסונה והאמנות של וורהול, הנציח אותו בשיר “אנדי וורהול” באלבומו “Hunky Dory” מ-1971 (וורהול, אגב, לא העריך במיוחד את המחווה). מלבד השיר, בואי גם אימץ אלמנטים מהאסתטיקה של וורהול בדמותו הבימתית; הסגנון האנדרוגיני, דוחף הגבולות, שהגדיר את הקריירה המוקדמת של בואי, הושפע מאוד מהאמנות של וורהול ומהתרבות של המפעל. בריאיון משנת 1987, סיפר בואי על המפגש הראשון בין השניים: “הגעתי למפעל ומצאתי אותו שם עם המון אנשים; כולם דיברו אחד עם השני וורהול פשוט ישב שם, כאילו הוא לא קשור בכלל לכל הסיטואציה. הוא היה אדם מאוד מצחיק אבל לקח זמן לגרום לו להתחיל לדבר”.
כפי שניתן לראות בקשר של בואי עם וורהול, מערכת היחסים של האמן החזותי עם המוזיקה לא הייתה חד צדדית; מוזיקאים היו מוקסמים ממנו באותה מידה שהוא היה מוקסם מהם. בוב דילן למשל, עוד דמות אייקונית שצמחה בשנות ה-60, ביקר במפעל ואף השתתף באחד ממבחני המסך של וורהול שהוא צילם בין השנים 1964 ל-1966. למרות זאת, מערכת היחסים ביניהם הייתה רצופת קשיים. מסופר כי אווירה די מתוחה שררה בין שני הווירטואוזים, במיוחד בתקופה בה הם חלקו חברה משותפת – אידי סדג’וויק, דוגמנית ושחקנית מוכרת באותה תקופה, אותה וורהול הפך למוזה שלו, ואשר ניהלה רומן סוער עם דילן (וגם עם לו ריד). בכל זאת, הקשר בין השניים, רעוע ככל שיהיה, עדיין מדגיש את המשיכה המגנטית של וורהול לעולם המוזיקה. עטיפה אייקונית נוספת של וורהול, מלבד הבננה המפורסמת, תוכלו למצוא כשתקנו את התקליט Sticky Fingers של הרולינג סטונס משנת 1971.
גם בשנות ה-80, המשיך וורהול לשתף פעולה עם יוצרים ביניהם דאבי הארי מבלונדי, שתיארה את הקשר ביניהם כך: “אנדי, בדרכו, היה מאוד חברותי והסתובב עם כולם. אחד הכישורים הגדולים שלו שהוא היה מאזין מאוד מאוד טוב. הוא ישב שם ושאב הכל פנימה – סקרנותו הייתה אינסופית”.
בתמונה: אנדי וורהול ודבי הארי
באופן ישיר או עקיף, אנדי וורהול והמפעל שהוא הקים השפיעו עמוקות על הזהות המוזיקלית של ניו יורק במאה ה-20. יכולתו לראות מעבר לגבולות האמנות המסורתית ואמונתו בכוחו של שיתוף הפעולה, יצרו שטיח תרבותי תוסס הממשיך לעורר השראה באמנים ובמוזיקאים גם כיום. כפי שאמר וורהול עצמו, “בעתיד, כולם יהיו מפורסמים בעולם למשך 15 דקות”, אך במקרה שלו, באמצעות יצירתו והחיבור לעולם המוזיקה, וורהול הבטיח שהשפעתו תימשך הרבה מעבר לאותם רגעים חולפים, ותשאיר מורשת רבת שנים שממשיכה לעצב את הנוף התרבותי העולמי גם בימינו.
