במאמר הקודם שכתבתי על לינק ריי, שטחתי בקצרה את סיפורו של הרוקר הראשון בהיסטוריה העולמית. עכשיו, הגיע הזמן לספר על הרוקר הראשון כאן בישראל. ממתי שאני זוכר את עצמי אני מוקף במוזיקה. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי מאמא שלי ואני מודה לה על כך עד היום. אמא שהיתה בילדותה מוזיקאית בעצמה, היתה טיפוס פתוח ואקלקטי ושמעה הכל מהכל. היא הציפה את הבית הקטן שלנו בשכונת גבעת עמל בתל אביב בצלילים מעולמות, מקומות וסגנונות שונים. כשהייתי בן שש עברנו לגור ברמה”ש. גדלתי בסביבה שהתייחסה למוזיקה מזרחית, ים תיכונית או אפילו רק לניחוח שכזה בסלידה. הסגנון נחשב “נחות” ולא רצוי. עם הזמן התפיסה הזאת חלחלה פנימה וגם אני התחלתי לסלוד ממנה. פניתי לרוק, אבל פחות למקומי, בעיקר לבריטי והאמריקאי. אהבתי את החספוס, הקשיחות, האנרגיות וצלילי הדיסטורשין, אבל בעיקר אהבתי את העובדה שהוא היה באנגלית. הכי מערבי שיש. לכאורה, הכי רחוק מהמוזיקה המזרחית שאמא היתה שומעת מידי פעם ואני הייתי מתבייש בה. בשנים האחרונות חזרתי לשורשים. כשהתחלתי לשדר בגימל תוכניות של רוק ישראלי מידי פעם התמקדתי ברוק מזרחי וכל פעם הוא משך אותי עוד קצת פנימה. באחד הימים, לא מזמן אגב, זה היכה בי. הגיטריסט היווני ששמעתי בבית כשהייתי ילד, זה ששר “בום פאם” ו”דאם דאם”, זה שגם אני, כמו עוד “מביני עניין”, סיווגתי בעבר כ”מוזיקה מזרחית”, הוא למעשה האמן הראשון שעשה רוק בישראל. אחד המוזיקאים המעניינים, המרתקים, הייחודיים והוורסטיליים שצמחו כאן בארץ, שלא לומר אחד הגיטריסטים הגדולים, האיש והאגדה, אריס סאן. לא אפריז אם אומר שאריס סאן הוא אחד ממעצביה החשובים, החלוציים והמרכזיים של התרבות הישראלית. השפעתו מהדהדת מאז ומורגשת עד היום. אז הנה על קצה המזלג סיפורו של אריס סאן, הרוקר הישראלי הראשון.
ילדות ביוון
אריס סאן נולד ב-19 בינואר 1940 בשם אריסטידיס סאיסאנאס, בן זקונים למשפחה יוונית אורתודוקסית בעיר היוונית קלמטה, השוכנת בחצי האי פלופונס ונפרסת לרגלי מפרץ מסינייה שבים התיכון. אביו מיכאל, ניגן בגיטרה, ואילו אמו פניוטה, ניגנה במנדולינה, ואריס הצעיר ששאב את הזיקה המוזיקלית משני הוריו, ניחן כבר מילדות בכישרון מוזיקלי יוצא דופן. כאשר היה בן שמונה עזבה המשפחה את קלמטה ועברה לעיר הבירה, אתונה. בגיל 11 הוא זכה במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים מקומית בעיר. הפרס שקיבל היתה גיטרה חשמלית. אריס סאן מעולם לא למד לנגן בגיטרה ולמעשה לימד את עצמו לנגן על הכלי. עם השנים הוא שכלל את נגינתו ובגיל 15 כבר החל להופיע בטברנות של אתונה כשהוא שר ומנגן. על סיפור הגעתו לארץ ישנן גרסאות סותרות. האחת מספרת על אמרגן שהגיע לאתונה כדי לצוד כישרונות מקומיים, ראה את אריס הצעיר והמוכשר ולקח אותו איתו לישראל. סיפור אחר טוען שאריס סאן התאהב בבחורה ישראלית בעת שהופיע במועדון בטורקיה ובעקבותיה הגיע לארץ. טענה נוספת גורסת שאריס סאן בכלל ברח מיוון קצת לפני גיל הגיוס, מאחר והיה פצפיסט ולא רצה להתגייס לצבא היווני. כך או אחרת, על עובדה אחת אין מחלוקת, אריסטידיס סאיסאנאס, יוצא עם אוניה מנמל פיראוס היווני ומגיע לנמל חיפה בשנת 1957 כשהוא בן 17 בלבד.
בישראל
עם הגיעו לחיפה בחוסר כל, אריס סאן מתעניין בקרב הסוורים בנמל חיפה היכן ישנם ריכוזים גדולים של יוצאי קהילת יוון בישראל. הללו מפנים אותו ליפו שם שכנה קהילה יוונית גדולה ותוססת. יפו באותם הימים היתה גם אחד ממרכזי הבילוי בישראל ועד מהרה הוא מגיע למועדון יווני יפואי בשם “מפגש הסבלים”, בבעלותו של שמואל ברזילי. אריסטידיס סאיסאנאס מתחיל להופיע במועדון הקטן ובשלב זה הוא גם משנה את שמו לשם הבמה “אריס סאן”. עד מהרה הודות להופעותיו המצליחות המועדון צובר תאוצה ומתרחב וברזילי משנה את שמו ל”אריאנה”. תוך זמן קצר השמועה עושה כנפיים והמועדון המתחדש הופך לאחד ממוקדי המשיכה המפורסמים בעיר תל אביב-יפו, לא רק בקרב יוצאי קהילות יוון, אלא גם בקרב האליטות, אנשי תקשורת והבוהמה התל אביבית שהגיעו לחזות ולשמוע את הפלא היווני. דמות מפתח שנהגה לבקר במועדון היפואי היתה העסקן מרדכי צרפתי שנודע בכינוי “מנטש”. הלה שהיה מקורב לראשי מפא”י, אז מפלגת השלטון, כמו גם לצמרת הצבא הישראלי, דאג להביא אותם אל המועדון ואף ארגן להם מסיבות פרטיות כשאריס סאן מופיע בהן. בשנת 1959 בעת שהופיע בבית הקונסול היווני ביום העצמאות של יוון, הכיר אריס סאן את פופי, נערה צעירה ויפיפייה תושבת העיר רמלה בת 18, אף היא ממוצא יווני. שנה מאוחר יותר השניים נישאים. בחלוף מספר שנים מהגעתו לישראל, קשריו של סאן לצמרת השלטונית ובעיקר לשר החקלאות דאז, משה דיין, הקנו לו בסופו של דבר גם את האזרחות הישראלית הנכספת למרות שהיה נוצרי.
בראשית שנות ה-60 אריס סאן שהבין שלמרות שהוא הסיבה העיקרית להגעתם של המבלים במועדון, הכסף הגדול נשאר אצל הבעלים, הוא מחליט שהגיע הזמן לצאת לעצמאות גם אם חלקית בשלב זה. התחנה הראשונה היתה מועדון קטן ביפו בשם “מקסים”, בבעלות איש העסקים דוד אזולאי שהכניס את אריס סאן כשותף במועדון. הקשר בין אריס סאן לאזולאי לא הסתכם רק בשותפות במועדון, שכן לדוד ולשלושת אחיו: יצחק, מאיר וניסים, היתה חברת תקליטים ביפו העתיקה שנודעה תחילה בשם “האחים אזולאי” ומאוחר יותר בשם “קוליפון”. החל משנות ה-50 האחים אזולאי התמחו בהפקת אלבומים בז’אנרים שנחשבו למוקצים בזרם המרכזי ושחברות התקליטים הגדולות דחו בנימוס, קרי מוזיקה מזרחית, ערבית וים תיכונית. אריס סאן לא היה יוצא מן הכלל. את תקליטי השדרים הראשונים שלו הוא הקליט בחברת התקליטים של האחים אזולאי.
בדצמבר 1961 יוצא אריס סאן לראשונה אל מחוץ למועדונים ביפו ומגיע להופיע בלב הקונצנזוס הישראלי, בנייניי האומה בירושלים, במסגרת הפקה שערך הרדיו הישראלי בשם “הווי המזרח”. סוג של “מחווה” ובפועל יותר מס שפתיים, לאוכלוסייה גדולה בחברה הישראלית שלא קיבלה ביטוי ברדיו והתרבות הישראלים. גם אז, הם לא התקבלו כמות שהם והוצרכו להיות מותאמים לשידור ברדיו הממלכתי. הדברים באים לידי ביטוי ב”פינת הרדיו” של עיתון הצפה מהשמיני בדצמבר שנת 1961 בה נכתבו בין היתר הדברים הבאים: “קשה לומר שהופעתו של הנער היווני, אריס סאן – שנתקבלה בתשואות ובשריקות “ריאה” להווי מזרחי – היתה אף היא ראויה לשידור. נראה אומנם ששיריו נתקבלו ביתר תשומת לב על ידי היושבים ב”בניני האומה” מאשר האורטוריה, אך כלום רק דבר זה צריך לשמש קנה-מידה לשידור ברדיו?! אריס סאן קוצר בוודאי הצלחה בהופעותיו במועדוני הלילה למיניהם, ואם יש קהל גדול הנהנה למשמע שירתו ונגינתו הרועשת, יתכן והיה מקום לשדר את הופעתו בגל הקל, אך לכרוך הופעתו עם יצירה תרבותית-מקורית כמו האורטוריה “כורש” – בכך יש יותר מחוסר טעם.”
בינואר שנת 1962 אריס סאן פותח את מועדון הלילה הראשון שלו בבעלותו הבלעדית. שם המועדון שנבחר היה, איך לא, “אריס סאן”. המועדון נוסד במבנה מגורים בגבעת עלייה (ג’בלייה) שעל חוף הים ביפו. תחילה תחת מעטה חשאי ובהמשך השנה בפרסום מלא ואף במסיבת השקה נוצצת, אם כי כשנתיים אחרי פעילות של המועדון שפעל ללא רישיון הוצא לו צו סגירה ואריס סאן חוזר להופיע במועדונים הרשמיים.
1964 היתה שנת מפנה בקריירה של אריס סאן שכבר הרגיש ישראלי לכל דבר ולראשונה החל לשיר גם בעברית. שירו הראשון בשפה העברית היה “בחיים הכל עובר”, אם כי גם המעבר לשירה בעברית לא הוציאה את אריס סאן מגטו המועדונים ופתחה בפניו את שערי גן העדן של הרדיו הישראלי.
בשנת 1965 החל אריס סאן להופיע באופן קבוע במועדון של יחזקאל איש כסית “ריביירה” בחוף בת ים. בשנת 1966 הוא מופיע בסרטו של מנחם גולן, “פורטונה” כשהוא תורם גם לפסקול הסרט. באותה השנה הוא פותח מועדון חדש ביפו בשם “זורבה”, שם הוא מכיר את הזמרת הישראלית יוצאת להקת גייסות השריון, עליזה עזיקרי. החיבור בינו לבין עזיקרי פותח בפני אריס סאן עולם חדש. אריס מתחיל לכתוב שירים לעזיקרי בחלקם הוא שר איתה יחד וסוף כל סוף זוכה להשמעות גם ברדיו. בהמשך מתפתח רומן סבוך ומתוקשר בין השניים שיביא לבסוף לגירושיה מבעלה, השחקן ניסים עזיקרי, ולילדה משותפת עם אריס שרשמית היה נשוי עם שני ילדים.
הרוקר הישראלי הראשון
בחזרה למוזיקה. בשנת 1963 מוציא בצלאל יונגרייז יחד על להקת “ההדים” את השיר “הו ילדונת”, שיר הרוקנרול העברי הראשון שאומנם תועד על גבי תקליט שדרים, אבל לא זכה להצלחה מסחרית, מעטים הכירו אותו בזמן אמת וגם לא זכה להמשכיות. בכל זאת, ניתן לומר שיונגרייז הוא הראשון שעשה רוקנרול בישראל, אבל בדיוק כמו במאמר שכתבתי על “Rumble” של לינק ריי, שמהווה את קו השבר שבין הרוקנרול לרוק העולמי, היכן מסתיים הרוקנרול ומתחיל הרוק בישראל? במאמר נוסף שכתבתי על הרוק המזרחי בישראל, סיפרתי על להקות הקצב שרוב חבריהן היו ממוצא מזרחי והחלו לפעול בעיקר החל משנת 1965 ואילך. אולם, להרכבים הללו שהופיעו במועדונים בעיקר בעיר רמלה, וביצעו קאברים לשירי רוק, אין תיעוד רשמי (תקליטים או הקלטות) עד אחרי מלחמת ששת הימים לפחות. זה הזמן להפנות את הזרקור שוב לאריס סאן, שניגן על גיטרה חשמלית בסגנון וצליל ייחודיים שנשמעו כמו נגינה על בוזוקי, והכניס מוטיבים של רוק לשיריו ובעיקר לעיבודיו, עוד במחצית הראשונה של שנות ה-60. אבל מתי בדיוק עובר קו השבר בין הרוקנרול לרוק הישראלי? כמה שזה נשמע תמוה, לקחו לא פחות מארבע שנים בין שיר הרוקנרול העברי הראשון לשיר הרוק הישראלי הראשון (שבכלל הושר ביוונית) בלי שום דבר באמצע (למעט כאמור אלמנטים של רוק בשירים ים תיכוניים של אריס סאן עצמו). ניתן לומר שתחילת מהפכת הרוק בישראל התרחשה בראשית שנת 1967, עת הקליט אריס סאן את הסינגל “בום פאם” שחיבר בין מוזיקה מזרחית/יוונית לקצב הרוק של הגיטרה החשמלית. סאן, שלבטח שמע את דיק דייל, אבי הסרף רוק, והראשון בהיסטוריה של המוזיקה שחיבר בין רוק למוזיקה מזרחית, השתמש באלמנטים דומים בשירו. בזמן שהשיר “בום פאם” יצא הוא לא תפס ורק כשנה מאוחר יותר כשאריס החל לנגן אותו בהופעות והוציא אותו על תקליט מחדש, הוא הפך ללהיט ענק ומכר למעלה ממאה אלף עותקים של הסינגל עצמו. מספר בלתי נתפס גם במושגים של היום בהתייחס למספר הישראלים שחיו אז בארץ (פחות משלושה מיליון). הסינגל היחיד באותם השנים שמכר כמות זהה של עותקים היה “ירושלים של זהב” שכתבה נעמי שמר. אם כי רוכשי הסינגל של אריס סאן ואלה של נעמי שמר, לא היו אותם הקונים… בזמן שהלהקות הצבאיות התרפקו על צלילי האוקורדיון של סשה ארגוב, אריס סאן נתן בראש עם גיטרה חשמלית במועדונים של יפו. בהופעות החיות הוא נהג לשלב בשיר “בום פאם” את “אינתה עומרי” שירה של הזמרת המצרייה אום כלת’ום, צעד שנחשב נועז וחריג באותה תקופה ונתן לגיטימציה לאוכלוסייה עצומה שעד אז שמעה מוזיקה בערבית בצנעה בבית. אריס סאן, שנחשב לאחד מחלוצי המוזיקה הים תיכונית והמזרחית בישראל, היה גם לרוקר הישראלי הראשון. עוד לפני שהיה רוק בישראל היה רוק מזרחי בישראל.
שנת 1967 היטיבה עם אריס סאן. באותה השנה שהוא מוציא את הסינגל שיהיה לעד השיר המזוהה איתו ביותר, הוא פותח מועדון לילה נוסף בשם “אקרופול”. ביולי שנת 67 הוא משתתף יחד עם עליזה עזיקרי בחתונה הכפולה והמפורסמת של משפחת דיין, וחורש את בסיסי צה”ל בהופעות לחיילים. דווקא ההופעות המרובות שאריס סאן עורך בהתנדבות, מכתימות את שמו וזמן קצר אח”כ נפוצו שמועות חסרות שחר שאריס סאן מרגל והופעותיו התכופות בבסיסים הישראלים נועדו כדי להעביר לאויב חומרים על הבסיסים ואנשיו. גם הקשרים עם הצמרת הביטחונית והשלטונית של מפא”י לא היו חפים מאינטרסים. ייתכן וראשיה נהנו משיריו של סאן במועדונים ובמסיבות הפרטיות, כמו גם מאווירת השמח שאפפה אותו, אבל היתה להם סיבה נוספת, סמויה וחשובה לא פחות בטיפוח הקשרים. אריס סאן באותם הימים היה האמן האהוד והפופולארי ביותר בקרב בני עדות המזרח. קשירתו למפלגת השלטון היתה יותר מקריצה לעבר המוני הבוחרים המזרחיים.
בשנת 1968 אריס סאן מקליט עוד שני להיטים בעברית: “סיגל” ו”תל אביב” . במחצית השניה של אותה השנה הוא יוצא לסיבוב הופעות ארוך בבריטניה, יוון ותורכיה. אחרי המסע המוצלח אריס סאן חוזר לישראל כשהוא בשיאו. אולם, למרות ההצלחות בחו”ל ובזירה המקומיות ולמרות אהבת הקהל והפרסום הרב שנילווה לשמו, אריס סאן עדיין מתויג כאמן “מזרחי”. בשנת 1969 אחרי הצלחה מסחררת ותרומה משמעותית למוזיקה הישראלית הוא מועמד לפרס “כינור דוד”, בשעתו אחד הפרסים הנחשבים בתרבות הישראלית, אך לבסוף הוא לא מקבל את הפרס. חלומו לפרוץ למיינסטרים הישראלי דוגמת אריק איינשטיין ויהורם גאון, לא צלח. אריס סאן מאוד רוצה, אבל לא מצליח לנפץ את תקרת הזכוכית הישראלית האליטיסטית. לבסוף ההכרה שלמרות הצלחתו וכשרונו יוצאי הדופן, דרכו בישראל להיות חלק מהזרם המרכזי חסומה, הוא מחליט לנסוע לארה”ב ולנסות את מזלו מעבר לים.
אריס סאן בניו יורק
באוקטובר שנת 1969 אריס סאן מגבש סביבו את צוות הנגנים איתם עבד בשנים האחרונות: משה אורלביץ בגיטרה, מרדכי מורד בבס ואבי פרין בתופים ועוזב את ישראל לניו יורק שבארה”ב. הוא משאיר מאחור את עליזה ובתם המשותפת סאני ויוצא אל “התפוח הגדול” עם אשתו פופי ושני ילדיהם. בארה”ב משנה אריס סאן את חזותו החיצונית. הוא חובש לראשו פאה נוכרית מרכיב משקפיים גדולים מוזהבים ומתחיל להופיע ב”אל אברם”, מועדון שפתח המוזיקאי הישראלי אברהם גרוברד. אבל לאריס יש יומרות גדולות יותר ובשנת 1971 הוא פותח בלב מנהטן מועדון חדש בשם “סירוקו” וממנה את אליאס דישי, ישראלי נוסף שהכיר בניו יורק, כאמרגנו ומנהלו האישי. “סירוקו” הופך להצלחה מסחררת ומושך אליו קהלים שונים ומגוונים: יהודים אמריקאים, ישראלים, אנשי הקהילה היוונית הגדולה בעיר וכן כוכבים גדולים דוגמת: אנתוני קווין, הארי בלפונטה, פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דיוויס ואפילו אליזבט טיילור. המועדון הופך לאחד החשובים והמפורסמים בעיר ואת אריס סאן לכוכב עולה. הוא ולהקתו מופיעים במועדון מידי לילה, ששה ימים בשבוע ובנוסף מארח סאן אומנים ולהקות קצב ישראליות. אחת האומניות שהגיעה מישראל והפכה לזמרת הבית במועדון המפורסם, היתה ריקי גל. במקביל, נהג אריס סאן להגיע לביקורים בישראל, בה עדיין נשאר פופולארי, ומדי פעם אף הגיח בטלוויזיה הישראלית. באחד הביקורים בשנת 1972, הוא מקליט עוד שיר רוק מזרחי שיהיה מזוהה איתו ויהפוך להיט ענק, “דאם דאם”. בשנת 1973 עם פתיחתה של “מלחמת יום הכיפורים” אריס סאן תופס את המטוס הראשון לישראל מגיע לארץ ונוסע להופיע בקרב החיילים בחזית. בביקור נוסף בשנת 1974 הוא מופיע בתוכנית “מפגש אומנים” בהנחייתו של אהוד מנור ובשנת 1977, הוא מופיע במלון הילטון בירושלים, הופעה ששודרה בטלוויזיה הישראלית.
אריס סאן בשיא הצלחתו בישראל ומעבר לים, אבל עם ההצלחה של מועדון “סירוקו” מגיעים אורחים נוספים, פחות נוצצים, ראשי המאפיה האיטלקית בניו יורק. אט אט המועדון מתחיל להתדרדר כאשר אנשי המאפיה משתלטים עליו לחלוטין והופכים אותו למרכז סחר בסמים. בשנת 1985 פושטים משטרת ניו יורק וסוכני FBI על המועדון ותופסים את ג’וזף גאלו, מראשי המאפיה האיטלקית, עם כמות סמים רצינית. גם אריס סאן נתפס ונחקר על ידי אנשי ה-FBI במטרה להפליל את גאלו, אבל מאחר וחשש לחייו הוא לא משתף פעולה עם הרשויות ונשלח לכלא לשנתיים. כך הגיע הקץ על המועדון הניו יורקי הפופולארי, כמו גם על הקריירה המפוארת שבנה בשתי ידיו.
אריס סאן משתחרר מהכלא אדם אחר. שבור, חסר ביטחון ובעיקר במצב כלכלי קשה. הוא מנסה את מזלו בעסקים שונים בעיר בהם חנות עופות, חנות ג’ינסים ואפילו חנות תקליטים אבל כולן נוחלות כישלון צורב. בשלב זה מנהלו לשעבר, אלי דישי, מחזיר את אריס סאן לשוק החתונות והאירועים הפרטיים בכדי לדאוג לתזרים מזומנים שוטף ולהחזיר לאריס סאן את הבטחון העצמי. אריס סאן משתקם ובמאמץ משותף השניים לווים כספים רבים בין היתר גם בשוק האפור, כדי לפתוח מועדון חדש שקיבל את השם “קוסמיקו”. כשבועיים לפני הפתיחה, בשנת 1988, מגיע אריס סאן לביקור נוסף בישראל לרגל השקת אלבום חדש ומתארח בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של רבקה מיכאלי “סיבה למסיבה” מה שיהפוך להיות הריאיון האחרון שלו בטלוויזיה הישראלית. אריס סאן חוזר לניו יורק לפתיחת המועדון החדש אבל לא מצליח לשחזר את ההצלחה של המועדון המיתולוגי “סירוקו”. בחלוף הזמן המועדון מפסיק להיות אטרקטיבי, מעטים מגיעים לפקוד אותו והחובות והריביות מההלוואות הולכים ותופחים עד אשר בשנת 1992 אריס סאן ואלי דישי נאלצים לברוח להונגריה לאחר שהם מקבלים איומים על חייהם בשל החובות הכבדים שצברו.
הסוף בהונגריה
בבודפשט שבהונגריה אלי דישי מוצא לאריס סאן עבודה במועדון “קזבלנקה” בבעלותו של הישראלי יוסי שפילמן. אריס סאן מופיע בהצלחה במשך כחודשיים ונראה שהוא מתחיל להתאושש ולתפס חזרה אם כי בשל סכסוך שכנים ויש הטוענים שיד המאפיה מניו יורק היתה במעל, אריס מוכה קשות במקל וידו נשברה. מצב רוחו ובריאותו של אריס מתחילים להתדרדר וזמן קצר אח”כ הוא מאושפז בבית החולים. לאחר כמה ימים אריס סאן מוכרז כמת ב-25 ביולי 1992 כשהוא בן 52. גם מותו של אריס סאן בדיוק כמו הגעתו לישראל וכמו הרבה מאוד סיפורים שסבבו אותו במהלך חייו לוט בערפל. סיבת המוות הרשמית, דום לב. אם כי לטענת אמרגנו, אלי דישי, השומרים בבית החולים סיפרו לו שהגיעו אנשים לא מוכרים וחנקו אותו למוות. גם המשך הסיפור מעלה תהיות רבות. גופתו של אריס סאן נשרפה במצוות אשתו פופי שטענה שכך ביקש אריס סאן בצוואתו, מבלי שהיא או מישהו מטעמה מגיע להונגריה בכדי לזהות את הגופה, מה גם שאין זה מנהג הנצרות היוונית האורתודוקסית. שרידיו נקברו בבית העלמין פלאשינג בניו יורק. רבים ממכריו טוענים שאריס סאן לא מת אלא ביים את מותו, אם כדי לחמוק מהמאפיה האיטלקית או שמא לחיות עם בטחון כלכלי יציב לאחר שביטח את עצמו במיליונים. כך או אחרת, אם מת או שפשוט העלים את עצמו, ביולי 1992 קולו ונגינתנו של אריס סאן, הרוקר הישראלי הראשון, נדמו לעד. אבל מורשתו הכפולה של אריס סאן חיה וקיימת. מצד אחד, הוא הביא את בשורת הרוק לישראל הרבה לפני שהפך לאחד הז’אנרים המובילים בארץ. מאידך, הוא גם האיש שהביא לקדמת הבמה את בשורת המוזיקה המזרחית בישראל, הרבה לפני שהיא כבשה את לב המיינסטרים הישראלי. השפעתו עד ימינו ניכרת בקרב אומנים ומוזיקאים בשני הסגנונות. אריס סאן, חיבר בין השניים בצורה כה טבעית וקסומה, בדיוק כמו אישיותו, והשאיר חותם בל ימחה במוזיקה והתרבות הישראלית.
