באוטוביוגרפיה שלו, מספר ספרינגסטין שבגיל שבע הוא ראה על מרקע הטלוויזיה את אלביס הופך את העולם בתכנית המיתולוגית של אד סאליבן. פעור עיניים הוא הסתכל על המלך ועל עצמו וראה שיש לשניהם את אותן ידיים, אותן רגליים, ואותו פה. אבל לאלביס היה משהו אחד, שלא היה לילד- גיטרה. לאחר בקשות, הסכימה אימו להשכיר עבורו גיטרה על מנת שילמד לנגן. זה לא עבד. הוא היה צעיר מדי בשביל להתחבר לכלי הזה. בדרך חזרה לחנות, רגע לפני שהחזיר את הגיטרה בכדי לא לבזבז לשווא את עלות ההשכרה הוא יצא מפתח הבית, וראה כמה ילדים. ואז בהבלחה חד פעמית, שתחזור רק שנים אחר-כך, הוא לקח את הגיטרה, ושיחזר ככל יכולתו את ההופעה של אלביס. לעיניהם המשתאות והמופתעות מההופעה הלא צפויה, הוא נענע את הירכיים, הלם בגיטרה, וניסה לשיר. כמובן שזאת הייתה הופעה גרועה להחריד, שגררה צחוקים וגיחוכים מצד הקהל. הוא מסיים את הסיפור כך: “אבל לרגע, רק לרגע, כשעמדתי מול הילדים האלה בחצר, הרחתי דם”.
מאוחר יותר, לאורך שנות התבגרותו, ספרינגסטין עבד קשה. למד לנגן, כתב והלחין עשרות שירים, הקים ופירק להקות, עד שב-1972 הצליח לייצב את ההרכב שילווה אותו לאורך רוב הקריירה שלו- The E street band- מכונת רוק’נרול משומנת, עתירת נגנים עמוסי כישרון, שאפשרה לבוס לקחת את הקהל בהופעותיהם למסע מוזיקלי באורך שלוש שעות לפחות. יחד איתם הוא צמח מהאולמות המיוזעים בניו ג’רזי בתחילת הדרך, ועד לאצטדיוניי וומבלי בלונדון או למדיסון סקוור גארדן בניו יורק במרוצת השנים.
ספרינגסטין צבר בתחילת הדרך קהל מאמינים אדוק אך מרוכז בעיקר בגבולות ניו ג’רזי. הוא חי ונשם את השכונה בה גדל, ואת Asbury Park, הסמוכה, והביא את הסיפורים מהשכונה לשיריו בשני אלבומיו הראשונים. ההצלחה הגדולה הראשונה שלו הגיעה ב-1975 באלבומו השלישי – Born to run שבו התמקד באידאל החלום האמריקאי, ההבטחה לעתיד טוב יותר שתתקיים רק לאחר היציאה לדרך, אבל גם בשברו של החלום. כל אלו נעטפו בפסקול מרשים המשלב רוק, סול, ובראשם שיר הנושא- Born to run שנחשב לאחד משיאיו של הבוס עד היום, ומסכם את מהות האלבום בצורה הטובה ביותר.
באלבומיו הבאים ספרינגסטין המשיך לתאר ולנגן את הסיפור האמריקאי של דורו ההולך ומתבגר- הוא תיאר את מעמד הפועלים וחיי העבודה הקשים ב- Darkness on the edge of town, את המסגרות המשפחתיות על הדילמות שלהן- The river, והוציא אלבום שקט ומלנכולי שעסק בחיים בשולי החברה, על הגבול העברייני- Nebraska. ב-1984 הוציא ספרינגסטין את אלבומו המצליח ביותר- Born in the U.S.A שנמכר בעשרות מיליוני עותקים ושיגר אותו למעמד של כוכב על בינלאומי. כאן הציג ספרינגסטין שירים קליטים מבחינה מוזיקלית, גובלים בפופ ברוח התקופה, רובם מהירים, כביכול פשוטים, אך בתוכם מקופלים טקסטים קשים שעוסקים בחברות לא ממומשת, או באכזבה מהמדינה שלא מקבלת את חייליה שלחמו בשורותיה.
בשנות ה-90 נפרד ספרינגסטין זמנית מה-E street band והמשיך לעבוד ולהוציא אלבומים ולהופיע בלעדיהם, כולל הופעת “Plugged” מעולה ובלתי נשכחת ב-MTV. אירועי ה-11.9 גרמו לו להגיב למצב, לאחד מחדש את להקתו, ולהוציא ב-2002 את האלבום “The Rising” שעסק בדרמות האישיות וההשלכות של אותו יום קשה בארצות הברית ובעולם כולו, אבל גם בתקומה ובתקווה שהאירוע הזה חייב.
עם השנים, ועם הרצון שלא להיות נטוע במקום אחד, הלך ספרינגסטין למחוזות חדשים. הוא הוציא אלבומים אקוסטיים שקטים ואישיים ברוח “נברסקה” הקלאסי, אלבום פולק משיריו של פיט סיגר, בליווי הרכב שמנגן בכלים אקוסטיים מסורתיים, אלבום מוזיקת קאנטרי, וב-2022 הוא הלך לכיוון המוזיקה השחורה, והוציא אלבום קאברים המבוסס על שירי סול משנות ה-50 וה-60. השנה, מלבד סיבוב הופעות עולמי, הוא הופיע בתפקיד עצמו בשני פרקים של הסיטקום של לארי דייוויד- Curb your enthusiasm…
כאנטיתזה להופעות הרוק הגדולות, עמוסות הדציבלים, הוא עלה להופיע 236 פעמים ב-Walter Kerr Theatre בין השנים 2017 ל-2018 בניו יורק. שם לבד, ללא נגנים, רק הוא עם הגיטרה, המפוחית, הפסנתר, הוא סיפר את סיפור חייו ושיריו, ושילב ביניהם ביצועים עדינים ואקוסטיים לשיריו מהעבר. מיותר לציין שכל הופעה כזאת, שהייתה הזדמנות כמעט חד-פעמית לראות את הבוס מקרוב, חושף את נפשו ואת שיריו, הייתה סולד אאוט.
מעל 50 שנה ספרינגסטין כותב ושר את הסיפורים הגדולים והקטנים של אמריקה. החל מהרדיפה אחר החלום האמריקאי, שספק אם יושג, על האנשים הקטנים בשולי דרכיה, על מי שנדפק במלחמותיה מעבר לים, על הפועלים שמקדישים את חייהם לעבודה רק כדי שיוכלו לשרוד, ועל אלו שמדי פעם יורדים לנהר הקרוב כדי שישטוף להם את הדמעות.
ההופעות הגדולות שלו מאופיינות גם עכשיו, כשחצה את גיל 70 באנרגיות שלא נגמרות, וכאשר הוא עולה על הבמה הגדולה של האצטדיון המארח, נושא ב”הצלב” את גיטרת ה “פנדר טלקסטר” הנצחית, מול עשרות שלטים מהקהל שעליהם משורבטים בכתב יד שמות שירים מונפים בבקשה לנגן אותם, הוא עדיין “מריח דם”, ואחרון המעריצים בשורה האחרונה, יודע שהוא יגיע גם אליו.
