דני סנדרסון נולד בכפר בלום ב- 1950 לעולים שהגיעו לארץ מארה”ב. לאחר כשנה עזבה המשפחה לחיפה, ובהמשך לסביון ב-1958. כעבור שנתיים, עברה המשפחה לניו יורק בעקבות עבודתו של אביו. הנער הצעיר נמשך למוזיקה, והתחיל ללמוד נגינה בפסנתר ובגיטרה. בשנים אלו הייתה העיר ניו יורק גן עדן למוזיקאים, וההשפעות של הבלוז והרוק’נרול המתפתח אצל הנער הישראלי, שעד אז הקשיב בבית בעיקר למוזיקה קלאסית, החלו לעבוד במרץ. הוא צפה בעיניים פעורות בהנדריקס מכשף את הגיטרה, והבין שזהו ייעודו.
את כל הטוב הזה, עם כל ההשפעות של הרוק משנות ה-60, הוא הביא ב-1968 למבחן הקבלה ללהקת הנח”ל, שנחשבה ליהלום שבכתר בין הלהקות הצבאיות, שבאותן שנים שלטו ביד רמה בתעשיית המוזיקה בארץ. לאחר הדגמה קצרה של יכולותיו על הגיטרה החשמלית, שכללו חלק מהרפרטואר של הנדריקס, הסכים יאיר רוזנבלום שהיה מנהל הלהקה, לקבל אותו לשורותיה. בלהקה הצבאית, בהמשך להשפעות מאמריקה שספג, אחראי סנדרסון במידה ניכרת להתפתחות הסאונד מרך ואקוסטי לכיוון הרוק החשמלי. דוגמה מצוינת היא כמובן “שיר לשלום”, שבעיבודו, ובמיוחד בהקדמה המופלאה, אפשר כמעט למשש את הסיקסטיז האמריקאים.
בלהקה הצבאית פגש סנדרסון את גידי גוב,אפרים שמיר, אלון אוליארצ’יק ומאיר פניגשטיין, ויחד איתם ביסס את הפרויקט הבא שלו – “כוורת”. על הדרך, לאחר שחרורו ב-71, שימש כנגן שכיר, ובין השאר ניגן גיטרות באלבום של “השלושרים”. הוא ניסה את מזלו בלונדון, אך לבסוף חזר לארץ והקים את “כוורת” ב- 1972 יחד עם חבריו מלהקת הנח”ל, כשאליהם מצטרפים שני נגנים מלאי כישרון- יוני רכטר ויצחק קלפטר. בין 1972 ל-1973 הוא כותב כמעט לבדו את האלבום הראשון והמצליח של הלהקה “סיפורי פוגי”, שיצא בנובמבר 1973, היישר לתוך מזג האוויר העכור של תום מלחמת יום-כיפור.
“כוורת” בהנהגת סנדרסון הייתה מהלהקות הראשונות שהנגישה את הרוק, שעד אז נחשב כמוזיקת שוליים, לקהל הרחב. היא עטפה אותו במלודיות קלילות ובטקסטים שנונים, עמוסי כפל משמעויות, שנעו על טווח הקשת מהומור נונסנס לציניות וסרקזם. אבל הם לא הסתפקו בכך ונגעו בז’אנרים נוספים בסקלת הרוק. פיזרו תבלינים מזרחיים, כמו שאפשר לשמוע ב”תמנון האיטר”, הכניסו אלמנטים של פרוגרסיב (“למרות הכול”, “הבלדה על ארי ודרצ’י”), ולאוזניים שכבר הורגלו ל”הארדקור של ההארד רוק”- יצרו את “יו-יה”. “כוורת” החזיקה מעמד שלושה אלבומים שנמכרו בהצלחה רבה- “סיפורי פוגי”, “פוגי בפיתה” ו” צפוף באוזן”. אבל, עודף הכישרון של חבריה הביא לירידה בדומיננטיות ובהנהגה של סנדרסון, עד שכל אחד מהם החליט לפנות לעשייה עצמאית, והלהקה התפרקה. הם חזרו לשלושה סיבובי איחוד מוצלחים ביותר, מושכים אליהם קהל של עשרות אלפים.
סנדרסון וגידי גוב המשיכו לעבוד ביחד והקימו את “גזוז”, שאופיינה בקו יותר מלודי- רך, ורומנטי מ”כוורת”, וחוזקה בכלי נשיפה, ובמזי כהן בשירה. גם כאן כתב סנדרסון את רוב שירי הלהקה, שנשענו על הצד הקליל יותר, ורוח ההומור של “כוורת”. “גזוז” הוציאה שני אלבומי אולפן בסוף שנות ה-70 וגם היא השאירה מאחוריה פנינים שמלוות אותנו עד היום, כמו “רוני”, “אימא ודני”, “חללית”, ו”לכבוד הקיץ”.
ב-1980 הצמד סנדרסון גוב שינה גישה, ועבר לצד הכבד יותר של הרוק עם ההרכב” דודה”, שחזר לשורשים של שתי גיטרות, בס, ותופים. מחוזקים ביהודה עדר (אקס- “תמוז”), אלון נדל בבס, ודובי קיזלשטיין בתופים, הם הקליטו אלבום אחד שהציג רוק’נרול בועט, קשוח, ומוכוון גיטרות הודות לשני גיטריסטים מובילים, שהיה קשה לעיכול באותה התקופה. הלהקה נתנה בראש, אבל הראש סירב לקבל, וביקש על הדרך להנמיך את הווליום.
מאז 1982, בעצת זהר לוי ז”ל (אחרית הימים) עבר סנדרסון לקדמת הבמה ועסק בקריירת סולו. הוא הופיע עם להקת ליווי, שהפכה ללהקתו הקבועה מאז 2005. סנדרסון הוציא 11 אלבומי אולפן, שגם הן הפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית כמו “הגלשן”- שמביא את ניחוחות הסרף רוק, “אצל הדודה והדוד”, שמשמר את אווירת ההומור, ו”זה הכל בשבילך” שנחשב לאחד האהובים ביותר שלו. ב- 2006 קיבל את פרס “מפעל חיים” של אקו”ם, וב-2021 את פרס מפעל חיים של אמ”י.
