שנות האלפיים סימנו במדינת ישראל את תחילת תקופת ירידת הרוק מגדולתו. מצד אחד הראפרים העולים, מצד שני הפופ שהופך למעצמה ענקית ורווחית ומצד שלישי, כוכבי זמר הים תיכוני שהפכו לכוכבי על אחרי שנים של זלזול מן הממסד. להקות הרוק נשארו אי שם מאחור, ונראה כי מתחילה דעיכתו של הסגנון בתרבות הישראלית הפופולרית. אך להקה אחת הגיחה מתוך המקום הכי פחות צפוי להיות הדבר הבא ברוק המקומי והיממה את עולם התרבות הישראלי. הם יצרו מוזיקה קודרת, פסימית, מושרשת בתפילות ופיוטים מצד אחד, ועמוסה סולואים דרמטיים ודיסטורשן אימתני מצד שני. “אלג’יר” הייתה ללהקת הרוק הגדולה האחרונה בישראל.
הלהקה הוקמה ב-1992 בתלמי אליהו. מושב הממוקם בדרום הארץ, רחוק פיזית ורוחנית מהלך הרוח התל אביבי. רוב התושבים היו עולי צרפת וארצות צפון אפריקה. אביב גדג’ וגבריאל בלחסן, הגרעין של הלהקה ואלה שהגדירו את הדימוי ואופי הסאונד שלה, היו נערים צעירים שהכירו במשך שנים כשגדלו במושב. הוריהם היו יוצאי אלג’יריה, והלך הרוח התרבותי של קהילה יהודית מסורתית, הונחל היטב בשני הילדים שהחליטו להקים להקה וצירפו אליהם את דביר לביא כמתופף. גדג’ ניגן על פסנתר וגיטרה ובלחסן על גיטרה. מי שהיה הראשון לזהות את הפוטנציאל בלהקה הוא אחיו הגדול של גדג’, שלום גד. אז, בסיסט להקת “פונץ'” שהייתה אהובה בסצנה האלטרנטיבית, לפני קריירת סולו שיפתח לקראת סוף העשור.
גד מקליט את להקתו של אחיו על קלטת, שעוברת מיד ליד ומתחילה לבנות את שמה בביתם שבחבל אשכול. עם הידיעה כי קשה להצליח בסצנת המוזיקה בפריפריה מרוחקת מהמרכז, הלהקה מתחילה לנגן בהופעות בתל אביב. מי שזיהה את הלהקה ואת הפוטנציאל הגלום בה הוא חיים שמש, איש “הד ארצי”, שהחתים את הלהקה הצעירה כשחבריה עוד לא בני 20. כבר בגיל צעיר, הם יצרו מוזיקה בוגרת, עמוקה ורבת מימדים כשהם משלבים בין הפיוטים עליהם גדלו בבית, יחד עם הרוק והמוזיקה הים תיכונית שבידלו אותם מן השאר. עד אז, לא חסרו להקות רוק ששילבו אלמנטים ים תיכוניים בתוך המוזיקה שלהן, אבל “אלג’יר” הפכה את החלק הזה לאינטגרלי וקריטי במוזיקה, יותר מאשר השפעות המבליחות פה ושם.
כשהם מקליטים את אלבומם הראשון, “נאמנות ותשוקה” ומוציאים אותו תחת חברת התקליטים “הד ארצי”, הם מנגנים כשלישיה כשמצטרף אליהם שלום גד כבסיסט. מפיק האלבום היה אסף שריג, גיטריסט “איפה הילד”. האלבום שיצא בדצמבר 1995, לא זכה להצלחה מסחרית בשל התכנים הכבדים שהיו כלולים בו, כשהוא עוסק בנושאים כמו יחסים עם האל, דיכאון ואלימות. בטח אחרי התקופה הקשה של חברה שבורה בעקבות רצח רבין שהתרחש חודש לפני כן. הלהקה לא מימשה את הציפיות המסחריות של חברת התקליטים ולפיכך המשיכה לעבוד על חומר חדש בעוד היא מחפשת במקביל חברה חדשה שתחתים אותה.
תשע שנים עוברות להן ובינתיים מתחוללות תהפוכות דרמטיות בחייהם האישיים של גדג’ ובלחסן. במהלך התקופה הזו, הם חזרו בתשובה ובשאלה ואף אשפזו את עצמם ב”אברבאנל“, כשבלחסן מנסה לשים קץ לחייו. בשנות האלפיים, כשהם בוגרים יותר אחרי אלבום אחד, ההרכב הפרסונלי משתנה. להרכב החדש נכנס גיל פדידה, חברו של גד, שהיה סטודנט לגיאוגרפיה וניגן בגיטרה וכינור בלהקתו של גד “היהלומים”, ששוכנע להצטרף כבסיסט וכנר וההרחיב את הצליל של הלהקה. במקומו של לביא נכנס לעמדת המתופף אביב ברק. ההרכב החדש מוחתם ע”י שאול מזרחי ב”בארבי רקורדס“.
במהלך התקופה, גדג’ ובלחסן הביאו את שיריהם החדשים כשפדידה תורם מהלכים מוזיקליים שמעניקים ממד חדש לשירים. בחדר חזרות שנבנה ע”י אביו של ברק בתל אביב, מלטשת הלהקה את החומר החדש שנשמע בוגר ומלוטש יותר מהאלבום הקודם. האלבום כלל טקסטים אפלים עוד יותר, והם עוברים מהיחס עם אלוהים אל נושאים אפוקליפטיים ודיכאוניים לצד ניצוצות של תקווה. האלבום שיצא ב-2004, היה “מנועים קדימה” הבשורה הגדולה של הרוק הישראלי במאה ה-21, שבאופן מפתיע זכה להצלחה מסחרית גדולה, והלהקה הפכה לשם דבר כשהיא ממלאת הופעות ומארחת אמנים כמו אהוד בנאי וברי סחרוף.
“מנועים קדימה” קיבע את “אלג’יר” כלהקה מרכזית ברוק הישראלי כשהיא מביאה צליל חדש, רחוק לחלוטין מהרוח התל אביבית ששלטה לאורך שנות קיומו של הרוק. ההצלחה הגדולה, אפשרה לחברי הלהקה לפנות לפרויקטים שונים ועצמאיים, מה שהוביל להפסקתה של הלהקה מפעילות ובסופה לפירוק. הלהקה מעולם לא חזרה לפעילות, כשגדג’ ובלחסן פוצחים בקריירות סולו מוצלחות ומעניינות עם אלבומים כבדים ועמוסים רגשית שממשיכים את המורשת האלג’ירית. מותו של בלחסן מדום לב בגיל 37, סיים את תולדות הלהקה ומנע כל סיכוי לאיחוד, אך “אלג’יר” נותרה שם ייחודי ושונה בפסקול הישראלי. תופעה חד פעמית של הרכב רוק שהגיח משום מקום עם עומק וכבדות רגשית שיהפוך לאחד הפסקולים החשובים במוזיקה הישראלית.
