להקת הפו פייטרס למעשה התחילה בתור “One man’s show”.
דייב גרוהל, המתופף המוכשר והאנרגטי של נירוונה, נותר אבוד ומבולבל לאחר הטראומה שבה איבד את חברו הקרוב ומנהיג להקת נירוונה – קורט קוביין, שביריית רובה סיים את חייו ואת חיי הלהקה. יריית הסיום של נירוונה, הייתה במידה מסויימת יריית הפתיחה של להקה חדשה: לאחר מספר חודשים של לבטים לגבי המשך דרכו המוזיקלית, גרוהל החליט להקליט ולהוציא אלבום עם השירים שכתב. המתופף שהיה רגיל לשבת בירכתי הבמה, עוד לא היה מוכן לצאת עם מוזיקה תחת שמו המלא, הפעם בפרונט. הוא בחר להוציא אלבום של להקה שלה החליט לקרוא: Foo Fighters – מונח ששימש את בעלות הברית במלחה”ע השנייה כדי לתאר עצם בלתי מזוהה שנצפה בשמיים.
כריכת האלבום שיצא ב-95′ ונקרא בעצמו בפשטות – Foo fighters, הציגה צילום של אקדח ישן – ולטענת גרוהל אין קשר לאותה יריית סיום / פתיחה ששינתה את מסלול חייו. כל השירים באלבום נכתבו, הולחנו ובוצעו על ידי גרוהל שניגן בכל הכלים בעצמו. במבט לאחור זהו האלבום עם הצליל הדומה ביותר לזה של נירוונה מבין אלבומי הלהקה.
האלבום משך תשומת לב ונחל הצלחה שהובילה להחלטה לגייס חברים נוספים ללהקה. גרוהל ניסה לגייס את חברו מנירוונה, הבסיסט קריסט נובוסליץ’ – אך הוא סירב מחשש מדינמיקה בעייתית שתיווצר עם שאר חברי הלהקה החדשה. מי שכן הצטרף הוא פאט סמיר, שהופיע עם נירוונה בחלק מסיבובי ההופעות שלהם. בנוסף הצטרפו הבסיסט נייט מנדל, והמתופף ויליאם גולדסמית’.
האלבום השני של הפו פייטרס – The color and the shape – כבר הוקלט כלהקה של ממש, אך גרוהל התקשה להרפות מאותו “One man’s show” שאפיין את אותו אלבום קודם ואפשר לו שליטה מלאה על יצירת השירים. הוא לא היה מרוצה מהקלטות שירי האלבום השני, שאת כולם כתב והלחין. במהלך מעורר מחלוקת, הוא הקליט מחדש את קטעי התופים באלבום מבלי לספר לחברו ללהקה, המתופף ויליאם גולדסמית’. בתגובה המתופף הפגוע עזב את הלהקה, ובמקומו גויס מתופף חדש – טיילור הוקינס, שניגן לפני כן עם הזמרת אלאניס מוריסט. האלבום יצא ב-97′ וניפק מספר להיטים, כמו Monkey Wrench ו-Everlong.
הוקינס, למעשה לא היה צריך למלא את נעליו של גולדסמית’ – אלא את נעליו של גרוהל, שעל אף ששמו מוזכר פעמים רבות בתור הרוקר הנחמד ביותר בתעשייה, מתברר כאדם דעתן שמצפה מחברי הלהקה לעמוד בסטנדרטים האידאליים שהוא מגדיר. מספר חברי להקה התחלפו במהלך השנים בעקבות סגנון העבודה של גרוהל: בשלב זה פאט סמיר עזב את הלהקה, וגם מחליפו פראנץ סטהאל פוטר על ידי גרוהל במהלך העבודה על האלבום השלישי של הלהקה There is nothing left to lose””, לאחר חילוקי אמנותיים, וזאת על אף שהיו חברי ילדות. לפיכך את האלבום השלישי הקליטו רק שלושה חברי להקה: גרוהל, מנדל והוקינס. הוא יצא ב-1999 וייצר להיטים כמו Learn to Fly שכיכב במצעדים. בהמשך הצטרף ללהקה הגיטריסט כריס שיפלט.
על אף שהלהקה המשיכה לייצר להיטים רבים, ולהציג דימוי מאוד קליל ומלא הומור עם קליפים קומיים וכיפיים והופעות סוחפות ואנרגטיות – תהליך העבודה היצירתי המשיך להיות מאתגר:
גם בעבודה על האלבום הרביעי One by One, גרוהל וחבריו לא היו מרוצים מההקלטות וחוו מריבות רבות. גרוהל השהה את פעילות הלהקה שהיתה על סף פירוק והשתתף כמתופף בהקלטת האלבום Songs for the deaf של להקת Queens of the stone age. בסופו של דבר הקליטו מחדש את One by One שיצא ב-2002.
אחרי שעברו דרך לא פשוטה באלבומים הראשונים, המשך המסלול כבר היה חיובי יותר: הם הוציאו אלבום נוסף ב-2005 – In your honor, שלאחריו הצטרף מחדש ללהקה פאט סמיר, וגם הקלידן רמי ג’פי. אלבומם הבא:Echos, Silence, Patience and Grace שיצא ב-2007 ניפק את אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה “The pretender”, וזיכה את הפו פייטרס במספר מועמדויות ופרסי גראמי.
שני האלבומים Wasting light (2011) ו-Sonic highways (2014), הופקו ע”י בוץ’ ויג, המפיק האגדי שעבד בין היתר עם נירוונה על אלבומם האייקוני Nevermind. בעוד שהיה פער גדול בין בהצלחה של שני האלבומים (Wasting light נחשב לאחד האלבומים האהובים של ה-Foo fighters, בניגוד ל-Sonic Highways), בשניהם בלט הקו המקשר בין שירי האלבום, כל אחד בדרכו:
Wasting light הוקלט כולו במרתף ביתו של דייב גרוהל בשימוש בציוד אנלוגי, וניפק אוסף שירים מחוספסים ובועטים, שהשתלבו יחדיו והרכיבו אלבום חזק עם סגנון אחיד יחסית.
ב-Sonic Highways גרוהל השתמש בפורמט האלבום באופן אחר: הוא הגה קונספט שבו כל שיר באלבום מוקלט במדינה אחרת בארה”ב, ולווה גם בסרט תיעודי שיצר בניסיון לחקור ולתאר את האופן שבו ניסה ללכוד בכל שיר את המורשת המוזיקלית והסגנון הייחודי למקום בו נכתב והוקלט.
המעבר בין האלבומים הללו לשני האלבומים הבאים של הפו פייטרס, מייצג במידת מה תהליכים כלליים שעברה תעשיית המוזיקה בשנות ה-2010: את האלבום Concrete and Gold (2017) ואת Medicine at Midnight (2021) הוציאו בשנים בהם צריכת המוזיקה כבר עברה באופן כמעט בלעדי לפלטפורמות הסטרימינג דוגמת ספוטיפיי. שני האלבומים הללו הופקו ע”י גרג קורסטין, מפיק מצליח שידוע יותר בעבודה דווקא עם אמני פופ. גם כאן, על אף שמדובר באלבומים מאוד שונים אחד מהשני, בשניהם ניכרו השפעות התקופה: הם נעו סביב סגנונות מוזיקליים שאינם מוגבלים לרוק כמו דאנס ופופ, ובכך יישרו קו עם שינוי דפוסי צריכת המוזיקה של הקהל. בנוסף, הרעיון של “אלבום”, כמקשה אחת של שירים עם אחידות מסויימת, נשבר בשניהם: הם בולטים בהיותם אקלקטיים, ומצטרפים למגמה כללית שבה רעיון האלבום האחיד נזנח לטובת הסינגלים, כ”שלב אבולוציוני” שמתאים את עצמו לעידן שבו שירים מוזרמים לאוזני הקהל בעיקר בפלייליסטים מעורבבים באפליקציה המועדפת עליהם.
במרץ 2022, הטרגדיה היכתה שוב בגרוהל, לאחר שחברו הטוב, מתופף הלהקה טיילור הוקינס, נמצא ללא רוח חיים לאחר עירוב קטלני של תרופות שגרם לליבו להפסיק לפעום, במהלך סיבוב הופעות. הידיעה היכתה גם בקהל ובתעשיית המוזיקה.
לאחר מספר חודשי הפסקה בהם עתיד הלהקה לא היה ברור, הרימו חבריה מופעי מחווה גדולים בלונדון ובלוס אנג’לס לזכרו, בהשתתפות מספר רב של ענקי רוק ומתופפים מוכרים שהגיעו לחלוק לו כבוד.
ב-2023 הוציאו הפו פייטרס את האלבום But here we are. השירים באלבום מזכירים מבחינה מוזיקלית את הפו פייטרס “של פעם”, יחד עם נגיעה בנושא של התמודדות עם אבל ואובדן. באותה שנה איבד דייב גרוהל גם את אמו, ועליה כתב את השיר The teacher שחותם את האלבום. במקביל הודיעו על גיוס המתופף ג’וש פריז שמחליף את טיילור הוקינס בסיבוב ההופעות הנוכחי.