שנות השבעים במדינת ישראל הצביעו על איחור תרבותי. להקות הקצב הפכו לנחלת העבר, להקות פורצות דרך כמו “אחרית הימים” לא מצאו את דרכן אל הקונצנזוס, ואריק איינשטיין ושלום חנוך לא הצליחו לחלחל את ההשפעות הביטלסיות אל המיינסטרים כמו שהיה מצופה מהכוכבים של סוף העשור הקודם. מדינת ישראל של פוסט ששת הימים הייתה שרויה באופוריה עצומה. במציאות בה המדינה הקטנה ניצחה את כל מדינותיה העוינות השכנות, לא היה מקום למוזיקה אינדיבידואלית. הפסקול השולט היה זה של הלהקות הצבאיות. הן הכתיבו את הטון, הן היו המיינסטרים ולרוב מי שהתבלט בשירותו הצבאי בלהקה צבאית והשתחרר ממנה, הפך כוכב.
דווקא מתוך אותן להקות נוצצות בשיא ימי הלהקות הצבאיות, הסתובבו כמה רוקרים שאמנם התיישרו לפי הקו שהותווה להם בלהקות הצבאיות, אבל מתחת לפני השטח, החלו לרקום חזון ללהקת רוק חדשה. בלהקת הנח”ל היו אלה דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ’יק ומאיר פניגשטיין. בלהקת חיל התותחנים יוני רכטר ובלהקת חיל השריון, יצחק קלפטר. כל החברים אהבו רוק שהגיע מהמערב. סנדרסון, תושב חוזר שחי בארה”ב למשך שמונה שנים ושמיר ואולארצ’יק שעלו ארצה מפולין, נחשפו בזמן אמת למהפכת הרוקנרול.
עם חזרתם לישראל, הם מצאו עצמם בארץ מוקפת נגני אקורדיון ורקדני הורה, ששרים שירים כמו “על המחנה” ו”שלווה”. באותה תקופה של שירותם הצבאי בלהקת הנח”ל, ניצלה החמישייה כל רגע פנוי על מנת לנגן רוק, כאשר הם יוצרים פרודיות על אותם שירי להקות צבאיות במהלך החזרות. הפרודיות נלקחו ע”י סנדרסון ברצינות רבה, כשהחליט לגבש קונספט חדש: מוזיקת רוק מהולה באווירה הומוריסטית ומשחקי מילים. לאחת הנסיעות של להקת הנח”ל, הצטרף השדרן הנודע דורי בן זאב שזיהה את ההומור הייחודי של סנדרסון וחבריו והציע להם פינה בגלי צה”ל. הפינה שזכתה לשם “פינת פוגי”, כללה מערכוני נונסנס והפכה להצלחה רבה.
בהשפעת אופרות רוק שיצאו והצליחו בעולם, הגה סנדרסון רעיון לאופרת רוק ישראלית בשם “פוגי” שהתבססה על הדמות מהמערכונים בגל”צ אותה גילם מאיר פניגשטיין. האופרה השאפתנית, הייתה רחוקה מהסאונד המעודן הסופי של כוורת, עם דיסטורשן אגרסיבי וסולואים ארוכים. בנוסף לשמיר, גוב, אולארצ’יק ופינגשטיין השתתפו בה גם חברים נוספים מלהקת הנח“ל כמו מירי אלוני ומנחם זילברמן. עם שחרורו של סנדרסון מהצבא בשנת 1971, הוא הקליט שתי אופרות נוספות “המלך ממבו” ו”הילד מברזיל”. למעשה, חלק גדול מהלהיטים הגדולים של הלהקה לעתיד, הרכיבו את אותן האופרות. סנדרסון ניסה לעניין בקונספט גופים שונים בארץ ובחו”ל אבל נכשל.
בשלהי 1972 המפיק אשר ביטנסקי קישר בין סנדרסון לקלפטר שנודע כגיטריסט וירטואוז’ ובחיפוש אחר קלידן הוצעה לבסוף המשרה ליוני רכטר שהיה האחרון להצטרף להרכב המתגבש. כך נוסדה בראשית שנת 1973 להקה כוורת. שוב נעשו ניסיונות שונים לעניין מפיקים וחברות תקליטים אבל לשווא. פריצת הדרך הגיעה עת הוצע לאפרים שמיר וגידי גוב להופיע בפסטיבל הזמר. השניים החליטו לנצל את ההזדמנות במטרה לעניין מפיקים בלהקה החדשה. על אף שלא הגיעו למיקומים גבוהים בפסטיבל, הם צדו את עינו של אחד מגדולי המפיקים בארץ באותה תקופה, אברהם “דשא” פשנל, מנהל “הגשש החיוור”. פשנל התלהב מהקונספט של כוורת והחליט לקחת אותם תחת חסותו. הוא שכנע את סנדרסון לפרק את האופרות לשירים נפרדים, בידיעה כי הקהל הישראלי לא מורגל ליצירות מורכבות וארוכות. על מנת ליצור מעברים הגיוניים ובהשפעת שירותם הצבאי שכלל הופעות שנבנו ממערכון ואחריו שיר, יצרה “כוורת” מערכוני נונסנס שהתחברו אל השירים ויצרו אווירה ייחודית שהפכה לחלק מהקסם של הלהקה. ההימור של פשנל הוכיח עצמו ותוך זמן קצר הלהקה הפכה לסנסציה. במהלך קיץ 73 היא הוציאה מספר תקליטי שדרים בניהם” “פה קבור הכלב”, “המגפיים של ברוך” ו”שיר המכולת” שזכו להצלחה ולהשמעות רבות ברדיו. במצעד הפזמונים השנתי בקול ישראל וגלי צה”ל שנערך בספטמבר אותה השנה, זכה “המגפיים של ברוך” בתואר שיר השנה בשני המצעדים ואילו להקת כוורת קטפה את התואר להקת השנה בשני המצעדים גם כן.
עם פרוץ מלחמת יום כיפור, התגייסו חברי הלהקה למחלקת ההווי והבידור של צה“ל וחרשו את בסיסי צה”ל עם החומר הקליל וההומוריסטי שזכה להצלחה והעלה את המורל בקרב הלוחמים.
חודש לאחר תחילת המלחמה, יצא “סיפורי פוגי”, האלבום הראשון שזכה להצלחה עצומה ונמכר בעשרות אלפי עותקים. המוזיקה שסנדרסון התווה את כיוונה, הושפעה מאוד מלהקות כמו האחים אולמן ומובי גרייפ, שהתבססו על צליל של גיטרות רבות והרמוניות בין כל חברי הלהקה. עם השפעות נוספות מלהקות כמו הביטלס ואף גם מרוק מתקדם, הלהקה רקחה נוסחה מוצלחת עם שילוב טקסטים משעשעים עמוסי דמיון ונונסנס שהפכו לאהובים על הקהל הישראלי. “סיפורי פוגי” הפך להצלחה עצומה שאחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מצליח.
כשמונה חודשים מאוחר יותר, ביולי 1974, הוציאה הלהקה אלבום נוסף, “פוגי בפיתה” שהמשיך את הנוסחה המוצלחת והאהובה עם להיטים נוספים שהגיעו מהאופרות. באותה שנה, יצאה הלהקה לייצג את המדינה באירוויזיון עם השיר “נתתי לה חיי” שהגיע למקום ה-7. עם המשך הפעילות, חברי הלהקה כתבו חומר רב בעצמם והרגישו את הצורך להתבטא גם הם. על כן, החלה מתודת עבודה חדשה כשחברי הלהקה הצביעו על שירים בשאלת כניסתם לאלבום הבא. “צפוף באוזן” שיצא ב-1975, הצביע על הכיוון האקלקטי כשכל אחד תרם משיריו בסגנונות שונים כמו סמבה, רוק מתקדם, ג’אז ועוד. מבחינה מסחרית האלבום וההופעות שהתלוו אליו לא זכו להצלחה הקודמת.
בתחילת 1976, לאחר שתורגמו חלק משיריה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בארה”ב, קנדה ומקסיקו. באי ההופעות היו בעיקר יהודים אמריקאים שהעדיפו את הגירסה המקורית בעברית. על אף ההצלחה של מסע ההופעות בנכר, החלו להיווצר מתחים וחילוקי דעות בין חברי הלהקה. הניסיון הכושל להקליט בחברת התקליטים הבינלאומית “פולידור”, הוביל את חבריה להחליט על פירוק הלהקה.
במהלך השנים “כוורת” התאחדה שלוש פעמים. מופע הפרידה האחרון של הלהקה נערך בפארק הירקון בת”א ב-7 באוגוסט 2013. בסיבוב ההופעות האחרון צפו כ-120,000 איש. חלק ניכר מהם עדיין לא נולדו כשהלהקה המופלאה הזאת התפרקה ב-1976, אבל הם הכירו את השירים, וידעו בעל פה את המילים. חלק מהקהל הגיע עם הילדים, וחלק אפילו סחבו את הנכדים, אחרי הכול- זו הייתה כנראה ההזדמנות האחרונה לקבל את הדבש מה”כוורת” האגדית.
