אי שם לפני 60 שנים, הוקרן באמריקה סרטם הראשון של הביטלס, A Hard Day’s Night. הסרט העלילתי הראשון מבין שלושה (וחמישה בסה”כ בתקופה בה הלהקה היתה פעילה), שהיה חלק מתהליך הפיכת הביטלס למותג אייקוני שמוכר כמו לחמניות חמות. אמריקה כבר חזתה בפלא הליברפולי כשארבעת המופלאים השתתפו במופע של אד סאליבן והגיעו לעיניהם של מעל ל-73 מיליון צופים. הרבה לפני הרשתות החברתיות, הפריים טיים רוכז בטלוויזיה הממלכתית ואמריקה שכבר הייתה מעצמת בידור, אימצה בחום את אלה שאימצו באהבה את המוזיקה שלה. כעת, לראשי חברת התקליטים United Artists החל לצוץ רעיון חדש בראש. עם שני אלבומים רבי מכר, הופעות מצליחות, קהל משולהב וכריזמה כובשת, הפקה של סרט חדש בכיכובם של הארבעה היה טריק שיווקי מוצלח בשביל להגדיל את המזומנים.
עד אז, נעשו סרטים עם מוזיקאים שהיו לאלילים בתקופתם, על מנת לתת לקהל המעריצים את התחושה שהם רואים את המוזיקאים האהובים עליהם ומבלים איתם לזמן קצר, ובכך כביכול זוכים “לשהות במחיצתם”. הסרטים שנעשו עם אלביס כמו Jailhouse Rock מכרו בכמויות ואל הקולנוע נהרו המעריצים בהמוניהם. כיום, הסרטים הללו נראים כקפסולת זמן מרוחקת שלא התיישנה היטב. סרטי הנעורים בכללי, זכו ללעג ממבקרי הקולנוע, וסווגו כז’אנר “נחות” הפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני נוער הכמהים לחוות ריגושים דרך הערצה עיוורת. אצל הביטלס, המצב היה שונה.
אחרי מפגש של נציגי United Artists עם בריאן אפשטיין, אמרכנם של הביטלס, שבעקבותיו הוחלט בהסכמת חברי הלהקה, כי ריצ’רד לסטר יהיה הבמאי שיביים את סרטם. לסטר, יהודי ממשפחה מסורתית בפנסילבניה, עזב את ארה”ב בשנת 1953 ויצא לבריטניה, כשהוא מושפע מקולנוע בריטי ובעיקר מקומדיות. אט אט הוא צבר לעצמו שם בבימוי סרטים וסדרות טלוויזיה קומיות בריטיות בממלכה. לסטר שזוהה ע”י השחקן הנודע פיטר סלרס, ביים את הסרט The Mouse on the Moon שהיה אחד האהובים על הביטלס. וכך ב-1964 הוא ניגש לביים את הסרט. על התסריט הופקד אלן אואן. התסריטאי הוולשי שעבד במרבית הקריירה שלו בטלוויזיה, קיבל את ההזדמנות לכתוב את התסריט שלטענתו היה ונשאר היחיד בו הוא קיבל חופש אמנותי מלא.
גילברט טיילור היה הצלם. מי שצילם את יצירת המופת של סטנלי קובריק “ד”ר סטריינג’לאב” וימשיך לסרטים של במאים גדולים כמו פולנסקי ואף ל”מלחמת הכוכבים”, הלך גם הוא ליצור אקטים חלוציים בקולנוע שזה עתה מלאו לו 80 ויחסית בחיתוליו בכל מה שנגע לקולנוע מוזיקלי. עם שירים חדשים שלנון את מקרטני כתבו לאלבומם השלישי, יצרה החבורה את אחד מסרטי המוזיקה הטובים בכל הזמנים. למעשה, ניתן לומר, שאת אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים. 1964 הייתה שנה מבורכת בקולנוע העולמי. בין אם בקולנוע המשפחתי, “מרי פופינס” של רוברט סטיבנסון שהיה לרב מכר, סטנלי קובריק כאמור הדהים עם הסאטירה שלו “ד”ר סטריינג’לאב”, פסטיבל קאן העניק את שבחיו ל”מטריות שרבורג” של ז’אק דמי, עוד סרט מוזיקלי מהפכני. והקולנוע האירופאי פרח עם סרטים כמו “המדבר האדום” של אנטוניוני ו”הבשורה על פי מתי” של פאזוליני.
מתוך כל אלה, שרובם נעשו במקצועיות רבה מתוך חזון קולנועי ברור, הגיח התוצר הנ”ל שנעשה מסיבות מסחריות לחלוטין והימם את המבקרים והצופים. הצילום הייחודי של טיילור, שמשתמש בעדשות רחבות בדיוק ברגעים הנכונים כשהלהקה מוצגת בהופעות, התסריט השובר מצחוק של אואן שלא התיישן עד היום, הבימוי של לסטר שמכניס אותנו לאינטנסיביות של חיי הביטל, וכמובן שירי הלהקה ומעל הכל, הכריזמה הסוחפת של הרביעייה. דבר ידוע הוא שכוכבי פופ מצליחים וסוחפי קהל מוצגים גם כיום כמוצר תעשייתי שמעוצב בהתאם לגחמותיהם של מפיקים רעבים למזומנים, כאשר לרוב אותם כוכבים מתגלים כבעלי אישיות ריקנית בלי הרבה מה להציע מעבר ללוק כובש ושירים קליטים.
לא היה כך אצל הביטלס. חבורת הליברפולים גם בלי תסריט, ניחנו בחוש הומור חריף, חצוף, לפעמים נונסנסי ותמיד נונשלנטי. הסרט שהתמקד ב-36 שעות בחיי הלהקה המצליחה בעולם בעוד היא מתכוננת להופעה טלוויזיונית יכול היה להיות חומר דוקו טיפוסי ומשמים, אך ברוח ג’יימס ג’ויס שהצליח ללכוד ולמצב את היופי ביום בנאלי אחד ב”יוליסס”, לסטר והחבורה מציגים את החיים הטיפוסיים של להיות כוכב, הגם שהם לא בדיוק היו הטייפקאסט של כוכב. לנון, שטותניק מושבע, לא לקח את עצמו ברצינות יתרה ומפזר בדיחות, פול עם לוק כובש אבל גם עם נוכחות כובשת שלא לוקחת עצמה ברצינות למרות שהוא מרוסן יותר מג’ון, רינגו שעובר מסע גילוי עצמי כשהוא רוכב על תדמית “הביטל הלא חשוב” והאריסון שנתפס כשקט והמופנם בחבורה, שולט במסך ובסיטואציה כשהוא הופך אותה לקומית מבלי להתאמץ.
בנוסף, נוספו לקאסט השחקנים וילפריד ברמבל האירי בתור הסבא הבדיוני של פול, שמצטרף אליהם בדרכים ומנסה לרכב כמה שיותר על הצלחת נכדו ולעשות על גבו כסף. אפרופו סב ונכד, חשוב להצביע גם על היחס לעניין הדורות. אחד החוזקות של הסרט שהוא מציג את מושאי בני הנוער לא כגיבורים חסודים הלכודים בדרמות של מתבגרים כאשר המבוגרים לא מבינים אותם. הם טיפוסים חברמנים, שאינם שועים לדרישות הדור השמרן והממלכתי של אחרי המלחמה. הם לא צוחקים על הג’נטלמן הבריטי הטיפוסי, הם משחקים לו ברגשות ויוצאים מנצחים ביחס לטיפוס הכביכול מנומס ששולט בעצמו. הם משתעשעים עמו ומגחכים את דבריו וכך פותחים את הדלת לדור של צעירים מצחיקים ואינטליגנטיים שיש לו מה לומר.
כמובן שהם גם לועגים וצוחקים על כל מה שנלווה לחיי התהילה. השאלות המשמימות של העיתונים, המנהל המתזז שמנסה לנהל את העניינים בתורה מופתית, ההופעות הטיפוסיות עם צרחות המעריצים שמעפילות על המוזיקה, כל אלה קיבלו התייחסות מעניינת שלא נראה כמוה ב-1964 כשאואן יחד עם יכולות האלתור של הביטלס שלא היו צריכים שיכווינו אותם כשחקנים (רוב הזמן הם פשוט היו עצמם) יוצר כמה סצנות קורעות מצחוק גם היום. בין היתר, ג’ון משחק כקברניט צוללת מלחמה באמבטיה, ג’ורג’ נותן שמות לתספורת שלו, רינגו מנסה להיות ג’נטלמן וזה לא ממש הולך לו ו”סבו” של פול לפני תקופת הפאנק רוק, מסביר לרינגו איך כל השוטרים נבלים.
עם צילום שהושפע מהגל החדש הצרפתי שטלטל את הקולנוע, היה אפשר לראות שלא מדובר פה בתוצר פופ טיפוסי. השירים הגדולים בין אם שיר הנושא, Can’t Buy Me Love או And I Love Her פינו את הצחוקים לרגעי מוזיקה שחזו במובן מסוים את הוידאו קליפים העתידיים והוכיחו שאפשר בפשטות לעשות מיוזיקל נפלא. הסרט שכבר הוקרן בבית בבריטניה במהלך חודש יולי והגיע לאמריקה באוגוסט נחל הצלחה קופתית אדירה. מבקרי הקולנוע שכבר הכינו את ארסנל הקטילות, יצאו בשוק מאיך שסרט נוער מוזיקלי עשוי וכתוב כל כך טוב. רוג’ר איברט מבקר הקולנוע הדגול אמר כי זה המיוזיקל הטוב ביותר אחרי “שיר אשיר בגשם”.
הלהקה יצאה מורווחת גם מסחרית וגם אמנותית. הסרט זכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר וזכה בגראמי על הפסקול הטוב ביותר. שיתוף הפעולה הפורה בין הביטלס ללסטר המשיך ללבלב בסרטם המשותף הבא Help! שלקח את ההומור למחוזות רחוקים עוד יותר. באמצעות הסרט האריסון פגש את אשתו הראשונה פטי בויד, ופיל קולינס נכנס לחיינו כילד ניצב בהופעה. אבל מעל הכל, קולנוע ומוזיקה, שתי שפות אמנותיות שדורשות התמקצעות, הצטלבו לתוצר מתוחכם, שנון וקליל שהתקבל באהבה בקאנון הקולנוע וחיבר בטבעיות וחן את שתי האומנויות.
