לכבוד האלבום ה-23 של Deep Purple , שיצא ממש היום וקיבל את השם 1=, דורון אשל לוקח אותנו אל השנים הראשונות של אחת הלהקות החשובות והחלוציות בהיסטוריה של הרוק שבועטת עד היום.
———————————————————————————————————————————————————–
השינוי אותו עברה Deep Purple בין אלבום האולפן השלישי לרביעי, בתוך כשנה, לא הגדיר אותם מחדש כלהקת רוק בעלת כיוון מוזיקלי חדש וברור, הוא הגדיר מחדש את הרוק עצמו, ויצק את מסילות הברזל עליהן יעברו בעתיד קרונות הרוק והמטאל לסוגיו.
האלבום In Rock יצא ב-1970 ונחשב לאחד מעמודי התווך של הרוק הכבד והמטאל. האלבום קיבע את מעמד הלהקה כאחת המשפיעות והמצליחות ביותר בז’אנר עד היום.
אז מה קרה שם, בין 1969 ל-1970? איך הפכה Deep Purple מלהקה בעלת הצלחה מוגבלת במולדתה באנגליה, לכזאת שמגדירה מחדש ז’אנרים? איך החלפה של באסיסט וזמר יכלו לשנות כל-כך הרבה? ומי נתן את ההוראה?
כל התפתחות, ואפילו מהפך שחל בין שני אלבומים עוקבים מקורו בתהליך. ועל מנת להבין את התהליך צריך לחזור להתחלה. Deep Purple הוקמה ב-1968 במטרה פשוטה- לעשות כסף. טוני אדוארדס, איש עסקים מתחום ההלבשה, שם לב להתעוררות המוזיקה בסוף שנות ה-60, הוא חש את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בכך, ומחליט לעלות על הגל, לגבש נגנים ללהקה, ולהרוויח כסף מהפרויקט. הוא מגייס איש שיווק, וביחד הם פונים לקלידן ג’ון לורד ולגיטריסט ריצ’י בלקמור, על מנת שיצרפו נגנים נוספים לפי ראות עיניהם, ויקימו להקה מאפס. הלהקה קמה, ואדוארדס נשאר המנהל של הלהקה עד התפרקותה הראשונה ב-1976.
ההרכב הראשון כלל את ריצ’י בלקמור בגיטרה, ג’ון לורד- קלידים, איאן פייס- תופים, ניק סימפר- בס, ורוד אוואנס- שירה. מכיוון שהמטרה הייתה רווח כלכלי, והנוסחה הכלכלית היא: שירים חדשים=זמן=כסף, התבססו שני האלבומים הראשונים- Shades of Deep Purple ו- Book Of Taliesyn על גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, ברוח ההרכב האמריקאי- Vanilla Fudge, כשהקשר בין גרסת הכיסוי למקור- מקרי בהחלט, כזה שאפשר ללהקה להביא את הפירוש המיוחד שלה לאותו שיר המוכר. בין השאר אפשר למצוא בפלייליסט את Hey Joe, ,I’m so Glad, Kentucky Woman ואפילו ביצוע מופתי ל-Help של הביטלס, שלוקח את השיר לכיוונים חדשים לגמרי. אלבומיה הראשונים של Deep Purple הציגו סגנונות שונים ומגוונים, מעברים בין רוק פסיכדלי, רוק מתקדם, פופ, והארד רוק, כאשר הקלידים של לורד קובעים את אופי העיבודים, וכל הטוב הזה נעטף לפרקים בעיבודי מוזיקה קלאסית.
שנים אחרי הוצאתם, ואחרי ההצלחה הענקית של הלהקה, זכו אלבומים אלו להתייחסות נוספת, להבנה מחודשת באיכותם, והם נחשבים היום לקלאסיקות רוק.
אבל בזמן אמת שני דברים היו חסרים- אמירה וכיוון מוזיקלי ברור. גם אחרי שני אלבומי אולפן, ההצלחה שאליה כיוונו חברי ומנהלי הלהקה טרם נראתה באופק, במיוחד באנגליה. בארצות הברית התקבלו הסגולים ביותר התלהבות, אבל עדיין, באיפוק.
Deep Purple Mark I
האלבום השלישי, שיצא ביוני 1969 שנקרא בפשטות Deep Purple מתבסס ברובו כבר על חומר מקורי שכתבה הלהקה, ומציג קו יותר “רוקיסטי” משני קודמיו. אחת מהפנינים שאפשר למצוא בו, ואולי אחד מהביצועים המוכרים מההרכב הזה הוא קאבר עדין ויפה עד כאב לשיר Lalena של דונובן.
האלבום נחתם באקורד סיום מפואר עם השיר שסוגר את האלבום – April. זה לא ממש שיר, זאת יצירה מדהימה, מורכבת ומענגת בת 12 דקות, שמדגימה את יכולת ההלחנה והביצוע של הלהקה, וכוללת מגוון סגנונות, כולל קטע תזמורת לכלי מיתר ונשיפה מעץ במרכזו, וסולו גיטרה חשמלית מדהים בסופו. זאת בעצם ההקלטה האחרונה של הלהקה בהרכבה זה.
על מנת להבין בצורה הטובה ביותר את מהות המהפך, אני מציע להאזין כבר עכשיו ל- Speed King שפותח את האלבום-In Rock שהוזכר קודם, ויצא שנה בלבד אחרי האלבום הקודם. זהו למעשה השיר הפותח את עידן ההרכב החדש.
מי ששרד את המתקפה האודיופונית, ישאל מיד מספר שאלות: מה קורה פה? האם זאת בכלל אותה להקה? ואיך לעזאזל מורידים את הווליום?
אמרנו כבר שהתשובה נעוצה בהבנת התהליך, ומוזיקה לעולם לא נוצרת בחלל ריק, תמיד מדובר בהשפעות. פייס, לורד, ובעיקר בלקמור הרגישו את זרמי החשמל הכבדים שהחלו לזוז סביבם. הם ראו את לד זפלין מחממים מנועים, ואת בלאק סאבאת’ פורצים עם אלבום בכורה כבד משלהם בתחילת 1970, והאצבעות שלהם ובמיוחד של בלקמור, החלו לזוז בעצבנות, ובחוסר סבלנות.
בשנותיה הראשונות של Deep Purple גובש הסאונד של הלהקה שנע בין שני קטבים- הצד הקלאסי, אליו משך ג’ון לורד, בעל רקע במוזיקה קלאסית, והצד ה”רוקיסטי” שיוצג ע”י בלקמור. לאחר ששלושת האלבומים הראשונים, שנטו יותר לצד הקלאסי בהובלת לורד, לא הביאו להצלחה המסחרית הרצויה, הוחלט על שינוי הכיוון בדרכה של הלהקה, ומעבר לסאונד כבד ומהיר יותר כאשר הגיטרה של בלקמור נוטלת את הבכורה מהקלידים של לורד.
במהלך סיבוב הופעות בארה”ב, שבמהלכו אף התארחו בהופעה באחוזת ה-“Playboy” של יו הפנר, הבינו בלקמור, לורד ופייס שסיפמר הבאסיסט, ואוונס הזמר, שהושפע משירת הבריטון של אלביס פרסלי, והחל להביע התעניינות בקריירת משחק בארה”ב, לא מתאימים לתמוך בקו המוזיקלי החדש שהולך ומתהווה.
הלהקה חזרה לאנגליה, ולורד ובלקמור החליטו לקחת בעצמם את העניינים לידיים, ולחפש להם מחליפים, עוד לפני שהודיעו רשמית לשניים האחרים על הכוונה להיפרד מהם. שמות עלו ושמות ירדו, עד שהם נתקלו באיאן גילן, זמר בלהקת Episode 6.
גילן הביע את הסכמתו להצטרף. אחרי הכל, מוצעת לו עבודה בלהקה שכבר הוציאה שלושה אלבומים, ומופיעה בארה”ב. הוא לא בא לבד, ומשך איתו להרפתקה גם את חברו, הבאסיסט של אותה להקה – רוג’ר גלובר. שניהם הבינו שבבית החדש שמוצע להם, הם יוכלו לממש את כל הרעיונות שנדחו עד עתה.
ההרכב השני של הלהקה, מחוזק בזמר ובאסיסט נכנס לראשונה לחדר החזרות, והקסם שמחבר חמישה נגנים ליחידה אחת מלוכדת, התחיל לעבוד. הסינגל הראשון שהקליטו היה Hallelujah שנכתב עוד בימי ההרכב הראשון (שטרם פורק רשמית – הם עדיין לא הודיעו לאוואנס וסימפר שהם כבר מחוץ ללהקה). השפעות ההרכב הקודם עדיין ניכרות, אבל אז באמצע השיר גילן פותח את המבערים, ואפשר להבין שמדובר בסיפור אחר לגמרי.
על הדרך לאלבום In Rock, רגע לפני שכל החשמל והעצבים יתפוצצו על הוויניל נותרה ללהקה החדשה מחויבות להנהלה ולג’ון לורד. חלומו של הקלידן בעל הידע וההשכלה במוזיקה הקלאסית, היה לכתוב ולבצע יצירה קלאסית משותפת ללהקה ולתזמורת.
אז הוא כתב. הנהלת הלהקה העמידה לרשותו את התזמורת הפילהרמונית המלכותית, ואת אולם הרויאל אלברט הול בלונדון- לא פחות. הערב הונצח באלבום ההופעה- Concerto For Group And Orchestra, ובכך, (לצד שיתופים קודמים מסוג זה, דוגמת ה-Moody Blues) סלל את הדרך למיזוגים נוספים בין המוזיקה הקלאסית לרוק, דוגמת- Salisbury של Uriah Heep. ההשפעה חלחלה עד ללהקת הצ’רצילים בארץ, שגם היא הופיעה יחד עם תזמורת פילהרמונית בישראל (הצ’רצ’ילים חיממו בעבר את Deep Purple בהופעותיה באנגליה). אפילו Metallica באלבום ההופעה S&M מציגה את הגירסה שלה לחיבור בין מטאל לתזמורת כעבור 30 שנה.
המהפך הושלם. ההרכב השני – Deep Purple MK2 יצא לדרך. האלבום In Rock יוקלט בין אוקטובר 69, לאפריל 70, ויציג לעולם להקה אחרת לגמרי, אנרגטית הרבה יותר, שלא עושה חשבון לאף אחד, והולכת עד הסוף עם המוזיקה שלה. החומרים המקוריים שהם הביאו לאלבום תומכים בכיוון החדש, ביניהם נמצא את אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה- Child in Time.
Deep Purple Mark II
בלקמור החליף את הגיבסון חצי-נפח בפנדר סטרטוקסטר, והתחיל לחרוש איתה את התלם בו תלך הלהקה מעכשיו. חמש שנים אחר-כך הוא גם ירסק אותה על מצלמת טלוויזיה למול 250,000 איש בהופעה בקליפורניה – אבל זה כבר לסיפור אחר.
ג’ון לורד יפיק באלבום הזה צלילים כבדים ומחוספסים מאורגן ההאמונד שלו, והדו-שיח בין האורגן של לורד לגיטרה של בלקמור יקבע שיאים חדשים של שלמות ותיאום, וסטנדרטים שישפיעו שנים רבות קדימה. גילן וגלובר ייקחו עליהם את עבודת יצירת השירים והטקסטים. ופייס, שהוא היחיד מכל חברי הלהקה שניגן בכל אלבומיה, מ-1968 ועד היום, ייתן את להם את הקצב, שלפיו כולם ינגנו.
השלישייה המכוננת- בלקמור, לורד ופייס יחזיקו את ההרכב שלוש שנים נוספות. ב-1973 יעזבו גילן וגלובר בעיקר בשל סכסוכים ומתחים פנימיים בין בלקמור לגילן, ויוחלפו בדייוויד קוברדייל וגלן יוז, שיעניקו ללהקה אופי יותר בלוזי ו-Fאנקי. שנה אחר-כך ב-1975 יעזוב בלקמור את הלהקה, ויוחלף בטומי בולין, לתקופה קצרה, עד שבולין ינגן את הסולו האחרון, ויעלה לעולם שכולו טוב. הלהקה תתפרק למשך שמונה שנים. הרכב ה-MK2 האגדי, עם בלקמור, לורד, גילן, גלובר ופייס, ישוב ויתאחד ב-1984, יוציא שני אלבומי אולפן, ויתפרק שוב, אבל הלהקה תמשיך להזיע בהופעות בהרכבים נוספים.
באופן נבואי, עטיפת האלבום האייקונית חושפת את פניהם של חברי הלהקה כמחליפיהם של נשיאי ארצות הברית החקוקים בסלע בהר רשמור. כבר אז, לפני יותר מ-50 שנה הם רמזו לנו על מעמדם העתידי, ועל כוונותיהם להישאר לזמן רב.
במבחן המציאות – שלושה מתוך חמשת חברי הלהקה מהעטיפה המקורית עדיין נושאים על גבם הקשוח את שם הלהקה, מוציאים אלבומים חדשים, וחורכים במות, גם כשהם מתקרבים לעשור התשיעי לחייהם. ב-2012 לורד נכנע למחלת הסרטן, ועבר ללהקה הגדולה בשמיים, ובלקמור נטש את עולם הרוק לטובת מוזיקת ימי-ביניימית אקוסטית, למעט הבלחות רוק פה ושם.
למעלה מ-55 שנה עברו מאז החלה Deep Purple את פעילותה. הלהקה שהחלה את דרכה כמבצעת גרסאות כיסוי, עם קו מוזיקלי מגוון מדי, ועתיר סגנונות, החליטה לשנות את פניה במטרה להמשיך ולשרוד לנוכח העולם שהחל לאמץ את סגנון הרוק. החלטות קשות אך נכונות התקבלו, ובגלגולה השני היא כאמור לא שינתה רק את פניה, אלא את פני הרוק לדורותיו.
היא חוותה הצלחות מטאוריות, הופיעה גם בפני מאות אלפי אנשים באצטדיונים ברחבי העולם, וגם בפני אלפים בודדים בצמח בכינרת ב-1991, ביניהם קצין צעיר אחד מחיל הים, וכמה מחבריו, שיצאו תוך כדי סיכון בריתוק לבסיס לימים ממושכים, כדי לראות את אליליו מופיעים על הבמה. הכל היה טוב, עד שפחית בירה שעפה לבמה גרמה (בצדק, יש לציין) לבלקמור לזרוק את הגיטרה בזעם ולא לנגן את הסולו של Smoke On The Water בהדרן- ג’ון לורד תפס את מקומו…- רוק’נ’רול!!
