הסופר הגדול חורחה לואיס בורחס אמר באחת מהרצאותיו על “אלף לילה ולילה” כי “התגלית הכי גדולה של המערב היא גילוי המזרח”. אמירה זו מבהירה את חשיבות הגשר התרבותי בין שני עולמות עם הלך רוח ותרבות כמעט שונים לחלוטין. שם במאה ה-20, כשהמודרניזציה כבר מאפיינת את רוב אזרחי העולם, אנשים מהמערב החלו להסתקרן יותר ויותר בתרבות המזרח. תהליכי גלובליזציה הובילו לחיבור בין תרבויות שונות ומהגרים ממדינות המצויות באסיה ואפריקה הביאו את תרבותם אל ארה”ב ואירופה.

כך קרה כשציירים נחשפו לערבסקות הערביות ולמאנגות היפניות, סופרים אל סיפורי אלף לילה ולילה ומוזיקאים ומלחינים אל מלודיות ממרוקו, תימן, הודו, אינדונזיה, עיראק ומדינות רבות נוספות. גם ברוק לא פסחה ההשפעה המזרחית עוד לפני התפוצצותו היצירתית והפיכתו לצורת אמנות לכל דבר.

הכל החל במחצית הראשונה של שנות השישים, בתחילת ימיו של הרוק, כשדיק דייל הוציא בשנת 1962 את Miserlou, יצירה שחיברה את תרבות הסרף רוק הגולמי ששטפה את ארה”ב היישר מקליפורניה שדייל היה חלק ממנה, אל המלודיות הערביות כפי שהכיר מאביו ובעיקר מדודו המוזיקאי שהיו ממוצא לבנוני. כאן החל השילוב בין מזרח למערב, כשדייל מנגן סולם חיג’אז דרך מגבר עם צליל מלוכלך שפתח את הצוהר ליצירות חדשות שישלבו צבעים שונים.

אפשר להצביע על קיץ האהבה של שנת 1967 ועוד לפני כן בתהליכים שהובילו אליו כאחד המבשרים החשובים של השילוב בין מזרח ומערב, שכמה מהלהקות הגדולות ברוק מאנגליה וארה”ב מתחילות להתוודע אל המוזיקה ההודית המסורתית. מי שהיה לשגריר הגדול של מוזיקת הראגה שמשמשת כריטואל בחייהם של ההודים, היה נגן הסיטאר ראווי שאנקר. מי שנתפס במדינתו כמתמסחר שבגד במורשת של המוזיקה של עמו, הוביל לשינוי עצום ומהפכני במוזיקה המערבית כשהשפעותיו חדרו ללהקות כמו הבירדס, הרולינג סטונס, וכמובן מעל הכל, הביטלס. ג’ורג’ האריסון שהושפע מהמוזיקה שהגיעה מהמזרח, נסע להודו ללמוד סיטאר כשהוא מתאהב בפילוסופיה המזרחית ובהלך הרוח ששורר בהודו. הוא מכניס את ההשפעות המוזיקליות הללו עוד בשנת 1965 בשירים כמו Norwegian Wood, Love You Too והשיא שמגיע בסרג’נט פפר עם Within You Without You שמכניס את המוזיקה ההודית למרכז הקונצנזוס ופותח עוד אפשרויות של שילוב בין מוזיקה מזרחית עתיקה לרוק הצעיר. גם גיטריסט הרולינג סטונס, המוזיקאי בריאן ג’ונס, שמנגן סיטאר בשיר האייקוני Paint It Black וחושף להקהל המערבי את ההרכב הסופי המרוקאי, The Master Musicians of Joujouka עם אלבום משותף שהקליטו יחדיו. בשנת 1966 מוציא הרכב הבלוז רוק האמריקאי The Butterfield Blues Band עם הגיטריסט הפנומן מייק בלומפילד, את האלבום המשובח East-West אלבום בלוז רוק קלאסי שמסתיים בקטע אינסטרומנטלי ארוך של למעלה מ-13 דקות שלא מזכיר כלום מיתר האלבום ונושא את שם האלבום, אחד מקטעי הרוק המזרחי היפים שנוצרו אי פעם.

כשהפסיכדליה בארה”ב ואנגליה מאמצת באהבה את האלמנטים מן המזרח והים התיכון, עם להקות כמו ג’פרסון איירפליין הדורז, ואפילו “מחתרת הקטיפה”. מאוחר יותר תעשה את זה גם אחת הלהקות המובילות בז’אנר ההארד רוק, לד זפלין עם הקטע האלמותי “Kashmir”

מוזיקאים תושבי מדינות בארצות מוסלמיות החלו אף הם לאמץ את סגנון הרוק המערבי שחדר לחייהם ולחלקם שינה את החיים לעד. לאותם מוזיקאים היה היתרון בנגינה של מוזיקה מזרחית וים תיכונית אותה הכירו מהבית. הם אימצו באהבה את הגיטרות ומבנה השיר והפזמון כשהם משיקים קו בין הסגנונות ויוצרים פסיכדליה “אסלית” בשל הסולמות המיקרוטונאליים שמאמצים כל רבע טון שלא נהוג במוזיקה המערבית. אחת המדינות הראשיות שהובילו את השילוב בין הרוק לסלסולים היתה טורקיה. כשכמה מאמניה הפכו להיות כוהני הרוק האנטולי ששילב בין פסיכדליה לסולמות מזרחיים. כלי מוזיקה כמו בגלמה וזורנה תרמו לתחושה ה”מרחפת” שהעצימה את הפסיכדליה. ארקין קוראי, בוריס מנצ’ו וסלדה בגצ’ן, היו מהפכנים תרבותיים, שלא נראו בעין יפה על ידי השלטון הטורקי והוציאו אלבומי רוק אנטולי שטשטש גבולות ולקח את הרוק המזרחי כמה צעדים קדימה.

במקביל, ישראל של שנות ה-60 היתה כור היתוך של מגוון תרבויות שהתנקזו אל מדינת היהודים שחזרו מגלויות שונות אל ארצם שבמזרח. מאחר והממסד האשכנזי בעיקרו, לא קיבל את התרבות המוזיקלית המזרחית, רבים מבני עדות המזרח מצאו מפלט בסגנון נוסף שהממסד לא אהד, רוק מערבי. רבים מהמוזיקאים הישרלים בני עדות המזרח מצאו מפלט בלהקות קצב שהקימו בו הם ניגנו קאברים לשירי רוק מעבר לים.

אולם, גיטריסט אחד שהגיע בשלהי שנות ה-50 מיוון ושמו אריס סאן, שאומץ בחום על ידי הממסד, שינה חלק מהמשוואה כשהביא את המוזיקה היוונית הים תיכונית דרך המועדונים בתל אביב ויפו אל קידמת הבמה ושבה את ליבם של רבים בעיקר בקרב יוצאי עדות המזרח. כשהוא מנגן על גיטרת רבע נפח כמו בוזוקי, נרשמת מהפכה של ממש כשהרוק והמוזיקה הים תיכונית מתחברים עם סולואי גיטרה ארוכים, שלא נופלים ממיטב הגיטריסטים האמריקאים והבריטים. בדיוק כמו דיק דייל מספר שנים לפניו. אריס סאן היה לראשון שחיבר ביםן מוזיקה מזרחית לרוק כשהוא מוציא בשנת 1967 את השיר “בום פאם” שהפך ללהיט ענק ומכר למעלה ממאה אלף עותקים של הסינגל עצמו. מספר בלתי נתפס גם במושגים של היום. בהופעותיו הוא נהג לשלב בשיר “בום פאם” את “אינתה עומרי” של הזמרת המצרייה אום כולתום, צעד שנחשב נועז וחריג באותה תקופה.

המוזיקה היוונית חדרה גם אל להקת “הצ’ר’צילים” שהקפידו לנגן את המלודיות היווניות בתוך הרוק הפסיכדלי הלועזי שלהם. עם שנות השבעים, להקות שהוקמו ע”י יוצאי המזרח כמו “צלילי העוד” משכונת התקווה ו”צלילי הכרם” מכרם התימנים מנגנות מוזיקה ים תיכונית בהשפעת המוזיקה ששמעו בבתיהם יחד עם השפעות מערביות מלד זפלין ואלביס שהיוו עוד פרק בחיבור בין הרוק למוזיקה המזרחית. במהלך אותן שנים גם אומני המיינסטרים דני סנדרסון ויגאל בשן שילבו בין פופ-רוק למוזיקה מזרחית.

בשנות ה-80 אומנים שסווגו בסוגת המוזיקה המזרחית דוגמת זהר ארגוב, שלומי שבת ומרגלית צנעני שילבו בשיריהם אלמנטים של רוק מובהקים. מאידך אומני מיינסטרים דוגמת אהוד בנאי, יהודה פוליקר ועפרה חזה שילבו אלמנטים של מוזיקה מזרחית ביצירותיהם.

בשנות ה-90 היו אלה אתי אנקרי, ברי סחרוף, ו”כנסיית השכל” ששילבו מוזיקה מזרחית, בשירים שיצרו. מאידך אהובה עוזרי ושרית חדד הכניסו אלמנטים של רוק לשירים שלהן.

במהלך שנות האלפיים בלטו בז’אנר הרוק המזרחי “אלג’יר”, “בום פם”, דודו טסה, ארז לב ארי ושי צברי ששילבו במוזיקה שלהם שורשים מהבית יחד עם השפעות נוספות.

בין אם פרס, יוון, תימן, עיראק או תוניס, המוזיקאים הללו הצליחו לגשר בין תרבויות ולחבר את הקהל הרחב אל מלודיות עתיקות באמצעות מוזיקת רוק קליטה שהוכיחה כי שילוב התרבויות צולח בהחלט והגבולות המיטשטשים רק מסייעים בהרחבת הגשר ובהבנת אחד את האחר.