עם התקדמות האבולוציה של הרוקנרול מאז פרץ למיינסטרים בשנות החמישים, אמנים לקראת אמצע שנות השישים החלו לחשוב על דרכים חדשות לביטוי והרחבת הגבולות האפשריים במוזיקת הרוק שהחלה להפוך מבידור לאמנות.

בהשפעת תנועות אוונגרד מתחילת המאה העשרים ותנועות מודרניסטיות במוזיקה, בקולנוע, בספרות ובאמנות ויזואלית, החלו להקות רבות ליצור מוזיקה שעם השנים תתויג כארט רוק – רוק אמנותי. לרוק האמנותי צורות רבות והוא השתנה בהתאם לעשורים במאה ה20 ועד ימינו. תחילתו בשנות השישים כשהמפיק פיל ספקטור יצר את טכניקת “קיר הצליל” (wall of sound), בה כלים רבים מוקלטים לערוץ אחד, כך שנוצר צליל מורכב ועצום היוצר תחושה תזמורתית כמעט מאהלרית. ספקטור התווה את הדרך להמהפכות של The Beatles עם Sgt. Pepper’s וה- Beach Boys עם Pet Sounds, הן בתחום הטכני והן בהלחנת שירים החורגים ממבנה שלושת האקורדים.

עם הזמן, כשהשיא בשנות השבעים, הרוק האמנותי הצליח לגבש מאפיינים ברורים. הוא מתאפיין באימוץ טכניקות ניסיוניות שהגיעו מן החוגים האמנותיים באמריקה ובאירופה כמו הניסויים של מלחינים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן וג’ון קייג’, או מן הג’אז החופשי של אורנט קולמן וג’ון קולטריין. כולם שאפו לשבור קונבנציות מוזיקליות מוכרות על מנת לטשטש גבולות ולמצוא דרכי ביטוי חדשות בתגובה למתרחש בעולם. הטקסטים הפכו אינטלקטואליים ועסקו במגוון נושאים כמו פוליטיקה, פילוסופיה, מגדר עם השפעות ספרותיות מגדולי הקאנון.
על אף שישנם רבים שנחשבים כמגדירי צליל הארט רוק, הלהקה שהטביעה את חותמה כלהקת הארט רוק הראשונה היא The Velvet Underground. רחוק מהסאונד ההיפי-אופטימי של קליפורניה, הגיחה הלהקה הניו יורקרית עם אלבומה הראשון ב-1967 שעטיפתו האייקונית, לא פחות, עוצבה ע”י אליל הפופ ארט אנדי וורהול. הלהקה יחד עם הזמרת ניקו, התוותה את הצליל הייחודי שלא נשמע כמותו ברוק. עם לו ריד שכתב מילים על השוליים של החיים כשבאמתחתו השפעות מגדולי דור הביט בספרות כמו ויליאם בורוז וג’ון קייל הוולשי, שהגיע מרקע קלאסי פורמלי והביא את אותן השפעות אוונגרד שספג מן המלחינים הניסיוניים כשהגיע לניו יורק. כך עם כתיבת השירים של ריד והחתרנות המוזיקלית של קייל, הרוק עבר שינוי צורה לא מוכר שחרג הרבה מעבר לפן המוזיקלי.

הפן הוויזואלי הפך מרכיב חשוב ובלתי נפרד. רבים מחברי להקות הארט רוק היו תלמידי אמנות במוסדות ההשכלה הגבוהה, כך שעם השפעה מתנועות אמנותיות כמו הדאדא או הארט פופ ומתרבויות לא מערביות כמו תיאטרון הקבוקי ביפן, הם גיבשו לעצמם קו אידיאולוגי מאחורי הסאונד. ובעקבות זאת הגישה של הלהקות והאמנים להופעות חיות השתנו באופן דרמטי, כשלבושם הפך תיאטרלי בהשפעת מעצבי אופנה, ותיאטרון אוונגרדי, הפכו ההופעות של אמני הארט רוק לחוויות סמי קולנועיות-תיאטרליות. כך מהפכני הארט רוק הצליחו להביא נופך נוסף למוזיקה שלהם ותמה אינטלקטואלית הפכה חלק מן המוזיקה הפופולרית. חלקם העפילו לראשי המצעדים.

מאחר והארט רוק מעולם לא פעל תחת נישה אחת והשתנה בהתאם לתקופה ומאפייניה, הוא נותר סגנון חשוב ומוביל בעולם כשרבים ממנסחיו הפכו לדמויות חשובות בעולם התרבות כמו דיוויד בואי, פיטר גבריאל וקייט בוש עד לאמנים ולהקות בשוליים כיום שמתרחקות מקונבנציות מוזיקליות ושואפות להרחיב את גבולותיהן כמו ריצ’ארד דוסון ובלאק קאנטרי, ניו רוד. בצליליו, השפיע הארט רוק על תרבות גבוהה, תרבות פופולרית, ז’אנרים מוזיקליים, עבודות ויזואליות וממשיך לאתגר את הגישה למוזיקה פופולרית ותפקידה.