המונח “בריטפופ”, נטבע על ידי עיתונאים בריטיים בתחילת שנות ה-90, ותיאר זרם מוזיקלי ותרבותי שהיה פופולרי במהלך שנות ה-90 בבריטניה. למרות השם המתעתע , מדובר בתת ז’אנר ברוק ולא במוזיקת פופ. באופן כללי הבריטפופ לא הגדיר צליל אחיד מבחינה מוזיקלית, אלא אוסף של להקות שפרצו באותה תקופה בבריטניה, שאינן בהכרח דומות מבחינת הסאונד שלהן. המכנה המשותף ביניהן היה הפוקוס העיקרי בתרבות הבריטית ממנה הגיעו, שבא לידי ביטוי בתוכן של השירים עצמם.

מקורות ההשראה של זרם הבריטפופ מגוונים ונפרסים על פני ההיסטוריה המוזיקלית של בריטניה: החל מלהקות כמו ה- Beatles וה- Rolling Stones בשנות ה-60 דרך הגלאם רוק והפאנק רוק של שנות ה-70 ועד לסצנת הניו ווייב בשנות ה-80 עם להקות כמו The Smiths ו- The Cure. מעל כל אלה בלטה השפעתה של סצנת המדצ’סטר (סצנה מוזיקלית שהתפתחה בעיר מנצ’סטר במחצית השניה של שנות ה-80 ושילבה רוק אלטרנטיבי, פסיכדליה, אינדי ודאנס) שהקדימה את הבריטפופ בכמה שנים ובייחוד להקת The Stone Roses, שהיוותה השראה ללהקות בריטפופ רבות.

בין להקות הבריטפופ המצליחות ביותר ניתן למנות את Oasis, Blur, Pulp, Supergrass ו- Suede, שכבשו בסערה את צעירי בריטניה, בתופעה תרבותית עם מאפיינים שהיו שונים מאוד מהמקבילה האפלה והקשוחה יותר מסיאטל בארה”ב: סצנת הגראנג’ שהתפוצצה אל תוך המיינסטרים מעט לפני הפריצה של הבריטפופ עם יציאתו של Nevermind, אלבומה האלמותי של Nirvana. חברי להקות הבריפופ הפופולריות ניסו לבדל את עצמם מלהקות הגראנג’ באופן מוצהר, והיוו אלטרנטיבה שהתאימה בדיוק לקהל הבריטי, עם המבטא, האופנה, ההומור והשנינות, הייחודיים לקהל המקומי.

באופן סמלי, באביב של שנת 1994, עם מותו של קורט קוביין סולן להקת Nirvana ודעיכתו של הגראנג’, בצידו השני של הכדור הפופולריות של הבריטפופ זינקה לשחקים, עם יציאתם במקביל של מספר אלבומים חשובים ומצליחים: Parklife של Blur, His ‘n’ Hers של Pulp, ו-Maybe Definitely של Oasis. החברה הבריטית הייתה אחוזת טירוף, שהגיע לשיא במה שנודע בתור “הקרב של הבריטפופ” בשנת 95, שבו בהפרש של מספר ימים שוחררו שני סינגלים של Blur ו- Oasis, כאשר התחרות ביניהם הטריפה את הממלכה, והגיעה עד כותרות מהדורות החדשות.

תרבות הבריטפופ הייתה הרבה מעבר למוזיקה, והיא התבטאה גם בתחומים נוספים כמו אופנה, אמנות וקולנוע. הסרט טריינספוטינג, אחד מסמליה הגדולים של הניינטיז, הוא גם חגיגה של סצנת הבריטפופ ששיריו משובצים בו לכל אורכו. פסקול הסרט נחשב לאחד הבולטים בקולנוע, ומשחק תפקיד חשוב בסרט עצמו, ובין היתר אחראי למעמד הקאלט אליו הגיע, בדומה לסרט “סינגלס” האמריקאי וסצנת הגראנג’.

בשיר 2000 Disco ג’ארוויס קוקר מ- Pulp מזמין את מושא אהבתו כנער לדמיין את פגישתם העתידית בשנת 2000, כאשר שניהם כבר גדולים ובוגרים. גם הבריטפופ שהיה מושא אהבתם של הבריטים גדל והתבגר, ולקראת סוף המילניום כבר היה בדעיכה, כאשר הלהקות זנחו את הסגנון שאפיין את שנות נעוריהן ופנו לכיוונים מוזיקליים שונים, ובכך הסתיימה אחת התקופות הייחודית במוזיקה ובתרבות הבריטית.