יליד שנות ה- 70 בבריטניה, הגלאם רוק, הוא תת ז’אנר תחת המטרייה הרחבה של מוזיקת הרוק. גלאם רוק הינו סגנון החוצה את גבולות הגדרות המוזיקה כשילוב של ליריקה, לחן והפקה, הוא מתאפיין בתוצר המורכב משילוב זה, לצד שימוש בנראות חיצונית המושכת את העין ומכאן גם שמו (גלאם קיצור של גלמור קרי זוהר).

ברמה הטכנית, קיימים בינו לבין תת ז’אנר ההארד רוק מאפיינים דומים שבסיסם במוזיקת הרוק אנד רול, ובדומיננטיות הגיטרה, וניתן גם למצוא קווי דמיון לעולמות המטאל ואף לעולמות הפאנק. אך הגלאם רוק היה שחקן חדש נכון לתקופה, וכאשר הוא מונח על ציר זמן יש מעין הסבר לאופיו.

הגלאם רוק הגיע על מנת לחגוג לא רק את המוזיקה כשלעצמה, אלא את הקונצרט. את הפרסונה. את חווית ההופעה בנוסף להאזנה. הוא מחה על שנות ה- 60 שאופיינו בפוליטיזציה כבדה והציע פנטזיה משחררת במקומה. מדובר בשנים שעולם הרוק חווה רגיעה לאחר קיץ האהבה, וודסטוק ואירועים מכוננים אחרים, וחלוצי הז’אנר הרגישו שהגיע הזמן לריגוש חדש שיכתים את המונוכרומטיות השוררת.

אמני הז’אנר העלו הפקה מוזיקלית זוהרת וכל אמן כאילו הגדיר מחדש את הסטדנרט, החל מהלבוש הפרובוקטיבי וטשטוש גבולות המגדר ועד לזוהר שבא לידי ביטוי בכל אספקט ויזואלי.

תחילה היה זה מארק בולן, ומיד אחריו צמצם את הפער אחד האמנים המזוהים ביותר עם הגלאם רוק- דיוויד בואי והדמות “זיגי סטארדאסט” שביטא את עצמו באוונגרדיות אופיינית. הגלאם רוק צלח את המעבר מערבה, ובמקביל לאמנים הבריטים גם בארצות הברית צבעו את הבמות כוכבים כמו אליס קופר, להקת Kiss ואחרים שלאחר מכן משכו והרחיבו את הסצינה לכיוון הגלאם-מטאל והHair מטאל.

ביקורת הנשמעת לעיתים קרובות מתייחסת לגבול הדק שבין מוזיקה כאומנות, לבין מוזיקה ככלי לאומנות תיאטרלית. ככל שהגלאם רוק קיבל מעמד של כבוד בעולמות האופנה והמשחק, עלה חשש שמא תחת מצג הצבעים הנוצץ והמהפנט לא בהכרח מעידות על יכולות שירה, נגינה ומוזיקה ראויה, או במילים אחרות עולה השאלה האם פופולריות וזוהר הם סממנים לאיכות מוזיקלית?