אינדי רוק, קיצור של המונח אינדפנדנט רוק (רוק עצמאי), התפתח בשנות שנות ה-80 כתשובה נגד המיסחור של מוזיקת ​​המיינסטרים.
עם שורשים נטועים באתוס של הפאנק, פוסט-פאנק והרוק האלטרנטיבי, הוא דוגל באוטונומיה אמנותית, תורת ‘עשה זאת בעצמך’ ואותנטיות, ומטפח סביבה שבה מוזיקאים אינם כבולים לאילוצים מסחריים. שורשיו הגיאוגרפיים משתרעים על פני אזורים מגוונים, עם תרומות מכובדות הנובעות הן בארצות הברית והן בבריטניה. בארצות הברית, אמנים כמו The Ramones ו-Television, מחלוצי תנועת הניו ווייב, עיצבו את נוף האינדי רוק האמריקני. במקביל, בבריטניה, הקרקע הפורייה של סצינות הפאנק והפוסט-פאנק הולידה את האתוס של אינדי רוק. להקות כמו The Clash עם ההמנונים הטעונים פוליטית שלהם, וה- Sex Pistols הידועים בעמדה האנטי-ממסדית שלהם, הניחו את הבסיס לרוח המרדנית של האינדי רוק. כשהאינדי רוק התפתח במהלך שנות השמונים והתשעים, הוא עבר אבולוציה קולית תוך שמירה על האתוס האנטי-ממסדי שלו. בבריטניה, להקות כמו The Smiths עם הליריקה המסקרנת של מוריסי וסאונד הגיטרה של ג’וני מאר, התגלמו ברוח המופנמת אך ההרפתקנית הקולית של אינדי רוק. מעבר לאוקיינוס, להקות אמריקניות כמו   Sonic Youth וה- Pixies עם השינויים הדינמיים והמילים האפלות, דחפו את גבולות האינדי רוק לגבולות חדשים.

למעשה האינדי רוק הוא לא בדיוק ז’אנר מוזיקלי מוגדר אותו ניתן לזהות על נקלה תוך שמיעת שיר מסוימים, אלא יותר מונח המאפיין להקות ואמנים אשר החלו במחתרת – בלייבלים קטנים או בימינו אפילו באופן עצמאי ברשתות החברתיות. בהיותו כזה, האינדי רוק חולל מהפכה בתעשיית המוזיקה והתרבות על ידי קריאת תיגר על הדומיננטיות של חברות תקליטים. עם התפתחותו, האינדי רוק עודד אמנים להפיק ולהפיץ את המוזיקה שלהם דרך חברות קטנות או באופן עצמאי, מחוץ לגבולות השליטה של ​​הלייבלים הגדולים. שינוי זה פיצל את תעשיית המוזיקה, ואיפשר חופש אמנותי גדול ומגוון יותר. עם עלייתם של לייבלים וערוצי הפצה עצמאיים, מוזיקאים מצאו דרכים חדשות להגיע לקהל ישירות, תוך עקיפת ‘שומרי הסף’ המסורתיים. האתוס של עצמאות ואותנטיות של אינדי רוק הדהד בקרב קהלים שחיפשו אלטרנטיבות למוזיקה ממוסחרת מהמיינסטרים. על ידי צמצום כוחן של לייבלים גדולים ומתן הזדמנויות לקהל אומנים רחב הרבה יותר, האינדי רוק טיפח מערכת מוזיקלית תוססת ומגוונת, שנתנה השראה לאינספור אומנים לממש את החזונות היצירתיים שלהם ולקרוא תיגר על הסטטוס קוו של תעשיית המוזיקה. במקרים רבים, האינדי רוק מקושר לרוק האלטרנטיבי, מאחר ששני הסגנונות הגיחו מסצנת המוזיקה המחתרתית, ומצאו את מקומם תחילה בלייבלים עצמאיים וקטנים לפני שעשו את דרכם בהדרגה לאור הזרקורים. לעיתים קרובות שני המונחים משמשים להגדרת אותם אומנים.

בתחילת שנות ה-2000, האינדי חווה פריחה של ממש, המונעת על ידי הגלובליזציה וכוחו של האינטרנט ופלטפורמות הסטרימינג הדיגיטליות. דוגמה טובה לכך היא אחת מלהקות האינדי החשובות של זמננו,  Arctic Monkeys, שזכו לתשומת הלב של הציבור ושל חברות התקליטים כאשר חילקו בהופעותיהם דיסקים צרובים עם שיריהם – והמאזינים החליטו להעלותם לרשת החברתית מייספייס – השאר היסטוריה!  דוגמא נוספת היא להקת Spoon האמריקנית ששחררה את אלבומה הראשון ב-1996 אך צברה פופולריות במהלך שנות האלפיים, עם אלבומים מרתקים כמו Girls Can Tell ו-Ga Ga Ga Ga Ga . להקה נוספת היא The Kills, למעשה מדובר בצמד המורכב מהזמרת האמריקאית אליסון מוסארט והגיטריסט הבריטי ג’יימי הינס.

תנועת האינדי רוק כוללת בתוכה גם אומניות בעלות השפעה שערערו על נורמות מגדריות והותירו חותם בל יימחה על הז’אנר. פי.ג’יי הארווי, עם כתיבת השירים המעניינת שלה, שרון ואן איטן עם יכולות ווקאליות יוצאות דופן ושירה מרגשת, וקארן או מלהקת Yeah Yeah Yeahs הידועה בנוכחות הבימתית הבולטת שלה.

תחיית האינדי רוק הזו לא רק החזירה לראש המצעדים את הז’אנר עצמו, אלא גם אפשרה מעין זכויות שוות לכלל האמנים בתעשיית המוזיקה, תוך סיוע לאמנים עצמאיים להגיע לקהלים עולמיים ללא תמיכת לייבל גדולה. גם כיום, אינדי רוק נותר ז’אנר מגוון המתפתח ללא הרף וממציא את עצמו מחדש; הוא ממשיך להתנגד לקטגוריות הקיימות וללכוד את דמיונם של מאזינים ברחבי העולם. מורשתו כמעוז של חופש אמנותי ומרד תרבותי נמשכת, מה שמעורר דורות חדשים של מוזיקאים לאמץ עצמאות ואותנטיות במוזיקה שהם יוצרים.