ג’אז רוק, המכונה לעתים פיוז’ן, הוא ז’אנר שצמח בסוף שנות ה-60, הממזג את כושר האלתור של הג’אז עם האנרגיה המחשמלת של מוזיקת הרוק. על מנת לצלול אל הג’אז-רוק, חשוב להתחקות בקצרה אחר מקורות הג’אז עצמו – החל מהרחובות התוססים של ניו אורלינס, ועד להתפתחותו לצורת אמנות בעלת השפעה עולמית. שורשי סגנון הג’אז נמצאים בקהילות האפרו-אמריקאיות של ניו אורלינס בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הג’אז, שנולד מתוך שילוב של מקצבים אפריקניים, הרמוניות אירופיות ומוזיקת עם אמריקנית, התאפיין באלתור, במקצבים מסונכרנים ובמלודיות מלאות רגש והבעה. אגדות כמו לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון ובילי הולידיי היו חלוצי הצורה המוזיקלית החדשה הזו, והניחו את הבסיס למה שיהפוך לאחד הז’אנרים המכוננים של התרבות האמריקנית.

בניגוד לאמונה הרווחת, כי הגיטרה החשמלית היא המצאה שהחלה סביב סגנון הבלוז העירוני בניצוחו של מאדי ווטרס, מקורו של הכלי שזור עמוק בהיסטוריה העשירה דווקא של מוזיקת הג’אז. בתחילת המאה ה-20, עם תחילת התפתחות הסגנון, מוזיקאים חיפשו דרכים חדשות להגביר את הסאונד שלהם ולדחוף את גבולות הביטוי המוזיקלי, וברוח חדשנית זו נולדה הגיטרה החשמלית. גיטריסטי ג’אז כמו צ’ארלי כריסטיאן החלו להשתמש במערכות הגברה חשמליות, ורתמו את הכוח החדש של החשמל כדי להשיג נפח ובהירות גדולים יותר בביצועיהם. עבודתו פורצת הדרך של כריסטיאן עם הגיטרה החשמלית לא רק שינתה את הנוף הקולי של הג’אז אלא גם הניחה את הבסיס לאימוץ הנרחב של הכלי על פני מספר עצום של ז’אנרים מוזיקליים, מבלוז ורוק לקאנטרי ומעבר לו.

כשהג’אז החל להתפשט ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה, הוא עבר מספר שינויים: תנועת הביבופ של שנות ה-40, למשל, הציגה מקצבים מהירים יותר ומנגינות מורכבות יותר, והעשורים שלאחר מכן ראו את עלייתם של הקול ג’אז, הג’אז המודאלי ואפילו ג’אז בסגנון אוונגארד, כאשר כל אחד מתתי הסגנונות האלו פרץ את גבולות הז’אנר בדרכים חדשות ומגוונות. בשנות ה-60, נוצר כור היתוך מהפכני שהצליח לאחד את הג’אז עם הרוק, זאת בזכות העובדה כי מוזיקאים משני המחנות החלו לחקור טריטוריות קוליות חדשות, תוך שילוב אלמנטים מהז’אנרים אחד של השני ביצירות שלהם. שיתוף הפעולה הזה למעשה הוליד את הג’אז רוק – ז’אנר שהתנגד לקטגוריות ובחר לאמץ את האקלקטיות.

מי שנחשבים לראשוני היוצרים בסגנון הם הלהקה The Free Fpirits, אשר באלבומם Out of Sight משנת 1967 הצליחו להביא אל אוזני המאזינים את המיזוג החדשני בין ג’אז לרוק. להקה נוספת שהגדירה את עצמה כלהקת ג’אז-רוק היא Blood, Sweat & Tears שנוסדה ב-1967 בניו יורק, עם הסולן והקלידן האגדי אל קופר. ראויים לציון גם להקת Chicago, שמיזגו קרני ג’אז עם מקצבי רוק, וכבר באלבומים המוקדמים שלהם, ביניהם The Chicago Transit Authority, הצליחו להביא גישה חדשנית ומרעננת לפיוז’ן. שני אמנים חשובים נוספים שנגעו בז’אנר הג’אז רוק במהלך הקריירה הם פרנק זאפה, שאלבומו Hot Rats משנת 1969 נחשב ליצירה חשובה בסגנון, וקרלוס סנטנה, ששילב יחד עם להקתו אלמנטיים מהמוזיקה הלטינית, כלי נגינה המשתייכים לעולם הרוק, ויכולת אלתור ג’אזיסטית לחלוטין, ובכך יצר צליל ייחודי ומטשטש סגנונות. אחד האלבומים החשובים שיצר סנטנה הוא Love Devotion Surrender, שיתוף פעולה עם הגיטריסט ומלחין הפיוג’ן ג’ון מקלפלין משנת 1973. האלבום תופס מקום משמעותי במיזוג הז’אנרים רוק וג’אז, נעשה בהשראת ההערצה המשותפת שלהם למנהיג הרוחני סרי צ’ינמוי, וכולל בתוכו עבודת גיטרה מורכבת וביצועים מרהיבים המדגישים את הקשר הרוחני בין מוזיקה לנשמה.