מוזיקת ​​הגל החדש (New Wave) הופיעה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 כתנועה תוססת ואקלקטית שהחייתה את סצנת המוזיקה עם מיזוג ז’אנרים שונים, כולל פאנק, פופ, אלקטרוני ורוק. המונח ‘גל חדש’ מהווה תווית לצלילים החדשניים והלא שגרתיים של התקופה, המסמלת יציאה מהאנרגיה הגולמית ומהאתוס של ‘עשה זאת בעצמך’ איתו מזוהה הפאנק, תוך שימור רוחו המרדנית. ניתן לאתר את שורשיו של הניו ווייב בסצנות המוזיקה המחתרתית של ערים כמו ניו יורק, לונדון ולוס אנג’לס, שבהן להקות ואמנים שאבו השראה ממגוון סגנונות, כולל פאנק רוק, גלאם רוק ומוזיקה אלקטרונית. בעוד שהפאנק הדגיש גולמיות ופשטות, הניו ווייב דווקא ביקש לאמץ ניסויים וגיוון מוזיקלי, תוך שהוא משלב אלמנטים של סינתיסייזרים, מכונות תופים וכלים אלקטרוניים אחרים בסאונד שלו. במקביל לגל החדש, נוצרה זרם חדש בשם פוסט-פאנק באותה התקופה, אלא שבעוד הגל החדש אימץ סינתיסייזרים ולעתים אלמנטים של פופ, הפוסט-פאנק התעמק בנושאים אפלים ומופנמים יותר , אך בסופו של דבר שני הסגנונות השפיעו זה על זה ועיצבו את הנוף המוזיקלי המגוון של התקופה.

אחד המאפיינים המובהקים של מוזיקת ​​הגל החדש היה דגש על סגנון ותדמית, כאשר אמנים שילבו לרוב אלמנטים של אופנה, אמנות וביצועים במוזיקה שלהם. התמקדות זו באסתטיקה עזרה להבדיל את הגל החדש מז’אנרים אחרים ותרמה לפופולריות שלו בקרב קהלים מיינסטרימים ואלטרנטיביים כאחד. לסגנון זה היו גם קשרים חזקים למדיום הקליפים המתפתח, כאשר אמנים כמו  Blondie שמו דגש על הפן החזותי של המוזיקה. להקה זו, ועוד רבות אחרות, נולדו על במת מועדון ה-CBGB, קיצור של Country, Bluegrass, and Blues, שהיה מועדון מוזיקה אגדי הממוקם במנהטן שבניו יורק. המקום נפתח בסוף שנת 1973 על ידי הבעלים הילי קריסטל, בתחילה כדי לתת במה למוזיקת קאנטרי, בלוגראס ובלוז (כפי שרומז השם), אך עד מהרה הפך למוקד של סצנת הפאנק רוק ושל הניו ווייב שהגיע אחריו.

Talking Heads ו-Television, למשל, הן שתי להקות אייקוניות שצמחו מסצנת המוזיקה התוססת של המועדון בניו יורק במהלך שנות ה-70, ולשתיהן היה תפקיד מכריע בעיצוב הצליל והרוח של מוזיקת ​​ הגל החדש, כל אחת עם הסגנון והגישה הייחודיים שלה. להקת Television, שהוקמה ב-1973, ידועה בזכות נגינת הגיטרות המורכבת והמילים הפואטיות, תוך שילוב של פאנק, רוק, ג’אז ואוונגרד, לכדי צליל מתוחכם אך גולמי כאחד . Talking Heads, שהוקמה כשנתיים אחר כך, שילבה פאנק עם השפעות אוונגרד, וזכתה במהירות לתשומת לב בזכות הגישה המסקרנת שלה לכתיבת השירים ולביצוע. ההופעות הראשונות של ההרכב במועדון שמו דגש על השירה הייחודית של דיוויד ביירן, הסולן, ועל המילים הסוריאליסטיות כמעט – שהיו מגובות במקצבים מהודקים ומדבקים. שירים כמו Psycho Killer, שנחשב לאחד הלהיטים הגדולים בסגנון, חקרו נושאים של ניכור וחיים אורבניים, וזכו לשבחים הן מקהל המעריצים המסור. ביחד, Talking Heads ו-Television עזרו להגדיר את הסאונד והרוח של סצנת ה-CBGB, ודחפו את גבולות הפאנק ומוזיקת ​​הגל החדש תוך סלילת הדרך לאינספור להקות ללכת בעקבותיהם.

מעבר לים, בבריטניה, אחת הלהקות החלוציות והחשובות בתחום הייתה Japan, שהגישה האוונגרדית והסאונד שלה עזרו להניח את הבסיס ללהקות שנוסדו בהמשך. הלהקה שהוקמה ב-1974 התחילה את דרכה כלהקת גלאם רוק, לפני שפיתחה את הסגנון שלה שכלל שילוב סינתיסייזרים ואלמנטים ניסיוניים וחדשניים נוספים. בהנהגתו של דיוויד סילביאן, Japan זכתה להכרה בזכות הצליל הלא-שגרתי והאסתטיקה הוויזואלית המרשימה שלה.

ראויה לציון גם הלהקה Tubeway Army של גרי ניומן הבריטי שהוקמה ב-1977. הסאונד של הלהקה, המאופיין בשירה הייחודית של ניומן ובעיבודים מונעי סינתיסייזר, עזר להגדיר את ז’אנר הגל החדש המתהווה. בשנת 1978, Tubeway Army הוציא את אלבום הבכורה שלהם שנשא את שם הלהקה, כלל רצועות בולטות כמו Are Friends Electric?  שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי וחיזק את המוניטין של ניומן כחלוץ מוזיקה אלקטרונית. אלבום הסולו הראשון של גארי ניומן The Pleasure Principle ששוחרר ב-1979, אימץ צליל אלקטרוני יותר, ועזר להגדיר את ז’אנר הסינת’-פופ. הרצועה הבולטת של האלבום Cars הפכה ללהיט בינלאומי, הגיעה לראש המצעדים במספר מדינות וזכתה להערכה רבה.

להקה נוספת בז’אנר, היא Duran Duran אשר הוקמה באנגליה בשנת 1978 ולקחה השראה הן בסגנון המוזיקלי והן בוויזואליות מלהקת Japan אותה הזכרנו לעיל. להקה זו, במקור מבירמינגהם שבאנגליה, הפכה בהמשך לאחת מלהקות הגל החדש האייקוניות ביותר של התקופה, עם פזמונים קליטים, תדמית מסוגננת וקליפים חדשניים. להיטים כמו “Hungry Like The Wolf” ו”Rio”-  עזרו להניע אותם לעבר הסטטוס הנשחק של כוכבים בינלאומיים. גם Tears for Fears, שהגיעו מאנגליה, זכו להצלחה עולמית עם צליל הסינת-פופ המזוהה איתם, ועם להיטים כמו Everybody Wants to Rule the World, והצליחו להפוך לאחת מהלהקות שסיפקו את ההמנונים החשובים של עידן הגל החדש.

ההשקה של MTV ב-1981 סיפקה פלטפורמה לאמני הגל החדש להציג את הקליפים שלהם בפני קהל רחב, וסייעה להפיכת הז’אנר לפופולרי ולהזניק להקות רבות לראשי המצעדים. גם הקליפ הראשון ששודר בערוץ האמריקני, Video Killed The Radio Star, של להקת The Buggles, מזוהה עם הניו ווייב. המונח ‘גל חדש’ בפרט, וסגנון המוזיקה הזה בכלל, שאבו השראה מתנועת הקולנוע הצרפתי של שנות ה-60, שבראשה ניצב הבמאי הידוע ז’אן-לוק גודארד. תנועה זו נשאה את אותו השם, וקראה תיגר על מוסכמות הקולנוע המסורתיות תוך אימוץ ניסויים וחדשנות קולנועית. חיבור זה מדגיש את האופי האמנותי והאוונגרדי של מוזיקת הניו ווייב, שביקשה להשתחרר מהנורמות הקבועות וליצור משהו חדש ומרגש.

סגנון הניו וייב היה פתוח מאוד גם לאמניות מהמין הנשי, אשר מילאו תפקיד משמעותי בעיצוב הז’אנר, והביאו את נקודות המבט והכשרונות הייחודיים שלהן לחזית התנועה. דבי הארי, סולנית להקת Blondie, הפכה לדמות אייקונית עם שילוב בין פאנק לפופ ולהיטים בלתי נשכחים כמו Call Me ו-Heart of Glass, המזוהים עם השירה הכובשת והנוכחות הבימתית הכריזמיטית שלה. שם חשוב נוסף הוא כריסי היינד, סולנית להקת The Pretenders, אשר שילבה גישה רוקרית עם סגנון ניו ווייב, והפיקה להיטים כמו Don’t Get Me Wrong  שהציג את קולה העוצמתי ואת יכולת כתיבת השירים שלה. האמניות הללו, יחד עם אחרות כמו אנני לנוקס מ-Eurythmics וקים ויילד, שברו מחסומים ואתגרו מוסכמות, הותירו חותם בל יימחה על ז’אנר הגל החדש וסללו את הדרך לדורות הבאים של נשים במוזיקה.

בשנות ה-2000, מוזיקת ​​הגל החדש חזרה לתודעה, כאשר להקות כמו The Killers הובילו את המהלך. השילוב בין אינדי רוק עם אלמנטים של ניו ווייב, ניכר בלהיטים כמו Mr. Brightside, מה שעורר עניין מחודש בז’אנר. להקות אחרות כמו Franz Ferdinand, Interpol The Strokes ו- Arcade Fire אימצו גם הן השפעות של הגל החדש, העניקו למוזיקה שלהן מנגינות קליטות ופזמונים מונעי סינת’ ותרמו לתחייתו מחדש של הז’אנר, תחייה שהבטיחה שרוח הגל החדש נשארת חיה ורלוונטית גם במוזיקה העכשווית!