דף הבית » רוק פסיכדלי » עמוד 2
בינואר 1967, ד”ר טימותי לירי, פסיכולוג שהיה חסיד של חומר ושמו LSD נשא נאום בכנס בשם Human Be-In שנערך בפארק שער הזהב בסן פרנסיסקו. 30,000 היפים נכחו באירוע. לירי שהיה לגורו של דור קיץ האהבה אז אמר:
“כמו כל דת דגולה מהעבר, אנו מבקשים למצוא את הרוחניות שברוחנו… אנו מגדירים את אותן מטרות עתיקות יומין בדימויי ההווה – הדליקו, התעוררו, נשרו”
או באנגלית “Turn On, Tune In, Drop Out”. ממספר האירועים הקריטיים שהיו לזריקת הפתיחה של הרוק הפסיכדלי, אין ספק שהמנטרה הזו של לירי הפכה ללחם והחמאה של להקות הרוק הפסיכדלי שצצו כמו פטריות אחרי הגשם באמצע שנות השישים. הרוק הפסיכדלי הוא אחד הרגעים המכוננים בו הרוק הרחיק משורשיו הנטועים ברוק אנד רול. כשמוזיקאים התחילו להאריך שיער עד הכתפיים, להרחיב את צליל הגיטרה שלהם ולמצוא משמעות קוסמית קיומית לחייהם. קשה לציין מתי הפסיכדליה באמת נולדה. בין אם הזיות האופיום בשיריו של קולרידג’, הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, כרזות האר נובו הצבעוניות, הסימבוליזם בצרפת, יצירות של דביסי, מעשיות ויקטוריאניות, תיאור חוויותיו של אלדוס האקסלי בכתביו המהפכניים, השירה הביטניקית או דרשותיו של לירי – על דבר אחד אפשר להסכים שכשאלברט הופמן יצר את ה- LSD אי שם ב-1938, החברה והתרבות לא נשארה אותו הדבר.
27 שנים אחרי, החלו להינטע השורשים לרוק הפסיכדלי כאשר ב-1965, כמה מהסופרים והמשוררים המהפכניים נדדו ממקום למקום בהפצת הבשורה כי יש אלטרנטיבה לחיים הבורגניים, לבגדים המסודרים ולעולם עמוס המלחמות. קן קיזי, סופר “קן הקוקיה” הסתובב לו באזור מפרץ סן פרנסיסקו עם חבורת המרי פרנקסטרז שלו כשהם מארגנים מסיבות מחתרתיות שנודעו כ- Acid Tests בהן צעירים רקדו להם והתנסו בסם מרחיב התודעה שהיה באותו זמן מחוץ לחוק. הביטניקים שהיו למוקצים של שנות החמישים, הפכו לגיבורי שנות השישים כשמשוררים כמו אלן גינסברג, לורנס פריגהטי וגרגורי קורסו הקריאו את שיריהם ברויאל אלברט הול וזכו לקשב של נערים ונערות שהשתכנעו מהמסרים האנטי ממסדיים הקוראים לחופש ושחרור מן החברה השמרנית המדכאת של דור הבייבי בום. ספרו של אלדוס האקסלי “דלתות התודעה” תרם לקלחת כשתיאור חוויותיו הפסיכדליות מרחיבות התודעה כתוצאה משימוש במסקלין ו- LSD הפכו פופולריים בקרב הנוער שחיפש משמעות לחייו.
כך נולד הז’אנר במערב. בלוס אנג’לס ובלונדון קמו כמה מכוהני הפסיכדליה שדרשו לקחת את הרוק צעד קדימה אחרי הפלישה הבריטית. הבירדס בארה”ב והיארדבירדס באנגליה הגיעו מסצנות הפולק והבלוז בהתאמה. כל אחת מהן שאפה להתרחב הלאה אל צלילים שהמוזיקה המערבית הפופולרית עוד לא שמעה. מניסויי הג’אז המהפכניים של ג’ון קולטריין, צ’ארלס מינגוס ומיילס דיוויס, הראגה ההודית המסורתית פתחה את אוזניהם של האמריקאים והבריטים כשהסיטאר הפך לחביב הקהל, בעיקר בזכות ראווי שאנקר שהיה למגשר בין המוזיקה ההודית למערב סולמות החיג’אז של המוזיקה הערבית, הניסיונות החדשים שערכו מלחינים קלאסיים ויוצרי אלקטרוניקה. כל אלה היו ללחם והחמאה של הרוקרים החדשים. חשוב לציין גם את אלבומו המהפכני של ג’ו מיק, I Hear a New World שיצא ב-1960 והיה לראשון שכלל שירי פופ עמוסי אפקטים חדשניים ואווירה פסיכדלית/חללית רחוקה מהנורמה.
יחד עם הטקסטים האינדיבידואליים והניסיוניים של בוב דילן שהפכו לתנ”ך של הנוער, החלו אומנים ליצור שירים שישנו את הדנ”א של מוזיקת הרוק. היארדבירדס הוציאו ב-1965 את Heart Full of Soul שבו ג’ף בק מניח את היסודות לגיטרה הפסיכדלית כשהוא מחקה את סאונד הסיטאר, ואילו הבירדס זכו להצלחה כאשר הם חשמלו את Mr. Tambourine Man של דילן עם גיטרת הריקנבייקר בת 12 המיתרים של רוג’ר מקגווין שנשמעה כמו הטמבורה ההודית. גם בסיפור הזה, הביטלס משנים את חוקי המשחק כשהם מקשיבים לצלילים החדשים ויוצרים שירים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה עם אפקטים חדשניים וכלי נגינה שלא נראו בכלל בפופ וברוק כמו סיטאר באלבומם Rubber Soul מ-1965 כשהושפעו בעיקר מהצליל של הבירדס. התחרותיות בין פול מקרטני במחנה הביטלס לבין בריאן וילסון נציג הביץ’ בויז הולידה אלבומים ושירים שהפכו למבשרים הסופיים שפתחו את עידן הפסיכדליה. אחד האלבומים המכוננים בז’אנר הוא Pet Sounds של הביץ’ בויז שלקח את המוזיקה הפופולרית אלפי צעדים קדימה, באמצעות הפקה עשירה בהשראת טכניקת “חומת הצליל” העשירה של פיל ספקטור שהפכה את הצליל לעצום, תזמורים מורכבים, אפקטים ושימוש בקולות מן העולם החיצון ומילים שחורגות משירי אהבה פשוטים.
כך האולפן הפך לכלי נגינה בזכות עצמו. השפעות מהניסויים האוונגרדיים של מלחינים אירופאיים, המצאת כלים חדשים כמו המלוטרון שדגם צלילי תזמורת והרחבת הצליל עם אפקטים חדשים לגיטרות, הקלידים והשירה. כל אלה תרמו לניסוח הצליל הצבעוני החדש. מן הסתם, העובדה שה- LSD הפך חוקי גם הוא הגדיר את הלך הרוח. הבירדס לקחו עוד צעד קדימה עם שילוב הג’אז והמוזיקה ההודית אל תוך הרוק עם הסינגל המהפכני Eight Miles High. הביטלס עם Revolver שיצא ב-1966 ובעיקר סרג’נט פפר שיצא ב-1967, הפכו למסמני קיץ האהבה עם מוזיקה עם הפקה עצומה, מילים העוסקות בנושאים ברומו של עולם ואפקטים שהרחיבו את הדמיון של קהל המאזינים, אי אפשר היה להכחיש שהתרבות והמוזיקה נכנסו לתקופה חדשה. המוזיקה עברה מהמחתרת למיינסטרים. ההיפים או ילדי הפרחים נהרו להם ברחובות.
שירים כמו Tomorrow Never Knows ו-A Day in the Life הפכו למגדירי הסאונד הנועז עם אותם ניסיונות אולפניים ושימוש בתזמורת רחבה ובכלים לא קונבנציונליים. גם הביץ’ בויז המשיכו לספק את חידושיהם עם השיר Good Vibrations שכלל תזמורים מורכבים, ניסיונות בכלים אלקטרוניים ושינויים תכופים במקצב ובאווירה. תוך כדי המאבק לחדשנות של הלהקות הפופולריות, להקות מחתרתיות, כמו “Love”, בהנהגת ארתור לי ו”מעליות הקומה ה- 13″, בהנהגת רוקי אריקסון, זכו להצלחה עם אלבומיהם המהפכניים לא פחות עם צלילים המחקים את ההזיות שחוו כתוצאה משימוש בסמים. בין אם צליל הגראז’ המלוכלך של המעליות או הצליל המתוזמר והרך של Love, אלבומיהם הראשונים נחשבים כמרכיב חשוב בדברי הימים של הרוק הפסיכדלי.
ב-1967, הפכו סן פרנסיסקו ולונדון לבירות הפסיכדליה. הלבוש הפך צבעוני, ההיפים קראו לשלום ואהבה, חיים חופשיים והתנגדו נחרצות למלחמת וויאטנם שהכניסה את ארה”ב לבוץ טובעני. האמריקאים ניגנו מוזיקה שקראה לאהבה חופשית והפכה לנחלתם של ההיפים שרקדו באקסטזה עם להקות כמו ג’פרסון איירפליין, ביג בראדר אנד דה הולדינג קומפני עם קולה העוצמתי של ג’ניס ג’ופלין, קרים, באפלו ספרינגפילד, קאנטרי ג’ו אנד דה פיש, גרייטפול דד ורבים אחרים. הבריטים הדגישו יחד עם הרחבת התודעה, אימוץ יצירתיות ילדותית ועברו בין שירים פופיים לג’אמים ניסיוניים יותר כמו פינק פלויד בהנהגת סיד בארט שהפכו לכוכבים בסצנה עם אלבום הבכורה שלהם The Piper at the Gates of Dawn, סופט מאשין, טראפיק, פרוקול הארום, הזומביס, דה נייס, המודי בלוז ופאמילי. ישנן גם להקות שנכנסו לצדדים יותר אפלים של הפסיכדליה במוזיקה ובטקסטים כמו הדורס. ג’ימי הנדריקס שהגיע מאמריקה לאנגליה והקים את להקת החוויה שלו, הפכה גם היא לפופולרית בקרב הקהל עם נגינת גיטרה ששינתה את פני המוזיקה וג’אמים ארוכים. להקות פופולריות כמו המי והרולינג סטונס גם הן זרמו עם הטרנד ויצרו מוזיקת רוק פסיכדלי.
קיץ האהבה המשיך לשגשג עם שירים שהגיעו למצעדים ברדיו ופסטיבלים שהפכו לאירועים בעלי חשיבות תרבותית עצומה עם קהל של עשרות אלפים כשהשיא הגיע בוודסטוק. פסטיבל בן 3 ימים שהתקיים באזור חווה בניו יורק, הפך לאירוע אייקוני שכלל כמה מהאמנים הגדולים של התקופה עם מסר של מוזיקה שיוצאת למען שלום ואהבה באשר הם. סוף שנות השישים נצבעו בצבעים רבים כשגם סגנונות נוספים מאמצים את הפסיכדליה. בין אם הסול והפ’אנק בצלילם של ג’ורג’ קלינטון וסליי סטון או הפיוז’ן של מיילס דיוויס. מדינות רבות אימצו גם הן את המהפכה המערבית לפסקול שלהן. דוגמה מובהקת אפשר למצוא בז’אנר הקראוטרוק שהתפתח בגרמניה והושפע מהצליל הפסיכדלי מרחיב התודעה אך שאפה לקחת אותו לאזורים יותר אינטלקטואליים ומושפעי מוזיקה ניסיונית אוונגרדית ופחות מהבלוז עם להקות כמו אמון דול 2 וקאן. אך שלהי שנות השישים, היו גם סוף קיץ האהבה ודעיכתה של הפסיכדליה.
הרצח הזוועתי שביצעה כת משפחת מנסון בהשפעת שירי הביטלס, המעריץ שנדקר למוות בידי מלאכי הגיהינום בשיא פסטיבל אלמונט עם הופעה של הרולינג סטונס, מותם של כמה מאייקוני הפסיכדליה כמו ג’ים מוריסון, ג’ניס ג’ופלין וג’ימי הנדריקס, סופם התפקודי של כמה מאותם גיבורים כמו סיד בארט, פיטר גרין ובריאן ג’ונס שהבהיר כי סם ה- LSD מסוכן ומזיק למוח עד שיצא מהחוק והביקורת על הניתוק של ההיפים מכובד המציאות שהראתה שהאידאולוגיה הפשטנית לא שינתה את העולם. כל אלה היו לסופה של תקופה ייחודית שלא הייתה כמוה עם מוזיקה שעיצבה את הלך רוחה של אותה תקופה. אמני הפסיכדליה נטשו את הסאונד הקוסמי וההזייתי ועברו לפתח את צלילים לעבר סגנונות אחרים כמו רוק מתקדם, הבי מטאל וגלאם רוק. חלקם נטשו את המסעות אל הנודע לסאונד ארצי לחלוטין כמו קאנטרי רוק. אך אי אפשר לומר שהפסיכדליה מתה. להקות בשנות השבעים המשיכו לחקור את הלא נודע באמצעות ציוד מתקדם וחדשני ביניהן להקות ספייס רוק כמו הוקווינד, UFO וגונג ששיגרו את הסאונד והג’אמים שלהם אל עבר הקוסמוס ולהקות הקראוטרוק הגרמניות התקדמו ליצירת מוזיקה אווירתית פסיכדלית שנפרדה מן הגיטרות ועברה לפסקול של אזורים אחרים של היקום ותת המודע עם סוללות סינתיסייזרים עצומות.
שנות השמונים והתשעים ראו את תחייתה של הפסיכדליה מתוך להקות ואמני פוסט פאנק כשאליהם הוצמדה את התווית פוסט פסיכדליה. הסאונד הושפע משנות השישים, אך האווירה והגישה נוצרו מתוך הרצון ליצור אלטרנטיבה לאותם אלילי רוק עם השפעות פאנק, מהם צמחו כמה מכוהני האינדי. להקות כמו אקו והבאנימן, הסייקדליק פורז והסופט בויז היו למייצגי הז’אנר שהתקדם הלאה לשנות התשעים עם להקות כמו פריימל סקרים, הסטון רוזס, ווין, הפליימינג ליפס וספיריטואלייזד שנשאו בגאווה את הלפיד הפסיכדלי. הרוק הפסיכדלי של שנות השישים לא הפך לנחלת העבר והשפיע על להקות רוק אלטרנטיבי, אמני היפ הופ ו- R&B ויוצרי אלקטרוניקה. גם כיום להקות הידועות בסאונד פסיכדלי עשיר זוכות להצלחה וחלקן אף הגיעו למיינסטרים כשהן סוחפות קהל מאזינים עצום כמו טיים אימפלה, אנימל קולקטיב וקינג גיזארד אנד דה ליזארד וויזארד. העולם אינו צבעוני ונאיבי כמו שהיה בשנות השישים, אבל הצבעים בהחלט נשארו וממשיכים להתפתח ממגבר למגבר.
יש לכם חדשות במוזיקה? שתפו אותנו במייל הכתום
ותקבלו עדכונים על כתבות, הופעות והטבות מיוחדות