סרף רוק הוא אחד משלושת הז’אנרים החלוציים במוזיקת הרוק, אשר הופיע בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. למעשה הסרף רוק, יחד עם הרוק האינסטרומנטלי והגראז’ רוק, סיימו את תקופת הרוקנרול הקצרה, ופתחו את עידן הרוק. הכל התחיל אי שם בשנת 1958, כאשר לינק ריי, הוציא את הקטע האינסטרומנטלי המהפכני ”Rumble” ששילב אלמנטים משלושת הז’אנרים. בנוסף להיותו ז’אנר מוזיקלי, הסרף רוק קשור בקשר הדוק עם תרבות הגלישה של חופי קליפורניה. סרף רוק מאופיין במלודיות קלילות וקליטות, ריפים של גיטרה, ומקצבי תופים משתנים המגלמים בתוכם את אורח החיים חסר הדאגות של תרבות הגלישה אשר החלה לצבור פופולריות באותה תקופה.

בגדול, הסרף רוק נחלק לשניים: אינסטרומנטלי ו- ווקאלי. מצד אחד, אומנים שהתמחו בקטעים אינסטרומנטליים שאפשרו למוזיקה להעביר תחושה של הרפתקה וחופש ללא צורך במילים דוגמת The Chantays ,The Ventures ו-Dick Dale. דייל אגב, שהיה לא רק מוזיקאי אלה גם מטובי הגולשים בקליפורניה, לקח את הז’אנר צעד קדימה ולמעשה היה לרוקר הראשון בהיסטוריה שחיבר בין מוזיקה מערבית למוזיקה מזרחית בקטע הסרף רוק האינסטרומנטלי המהפכני Misirlou. מאידך, אומנים והרכבים שהתבססו בעיקר על הרמוניות קוליות וטקסטים שעסקו בתרבות הגלישה בניהם הצמד Jan & Dean, וההרכב הכי חשוב ומזוהה עם הז’אנר The Beach Boys.

הגיטרה החשמלית, שנוגנה לעתים קרובות תוך שימוש רב בריוורב (אפקט של הד) טרמולו (אפקט שנועד לתת תחושת רעידה), ריפים מהירים של גיטרה, ומקצבי תופים מהירים, הפכו לכלים המרכזיים במוזיקת הסרף רוק ויצרו תחושת תנועה התרגשות ואקסטרים בדומה לגלישה על הגלים.
עם זאת, הפופולריות של הז’אנר דעכה החל מאמצע שנות ה-60, אולם בשנות ה-90 הז׳אנר החל לחוות התעוררות מחודשת והוא ממשיך להשפיע על אומנים והרכבים עד ימינו.
המשיכה המתמשכת לז’אנר הסרף רוק, טמונה ביכולתו לעורר תחושות של בילוי בחופים שטופי שמש, גלים מתנפצים וקיץ אינסופי, מה שהופך אותו לז’אנר נצחי ואייקוני בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.