מלחמת ששת הימים הולידה את הרוק הישראלי. קודם כל בא הפולק-רוק של “החלונות הגבוהים”, אבל מיד אחרי האופוריה, המצעדים הצבאיים ואלבומי הניצחון נפתח השער רחב ובאה בו מרכבת הרוקנרול. הלהקות ששרו באנגלית וכיכבו במועדוני רמלה ורחוב המסגר בתל אביב (הצ’רצ’ילים, האריות, עוזי והסגנונות). ב-1969 כבר חברו הצ’רצ’ילים לאריק איינשטיין ונולד “פוזי”, ואז באו גם “שבלול ופלסטלינה” (1970).
שנות השבעים היו המסיבה הגדולה של המוזיקה העברית. עידן הזהב המחושמל העברי נמשך עם להקת אחרית הימים (1972), “סיפורי פוגי” של כוורת (1973), “סוף עונת התפוזים” של תמוז (1976) רמי פורטיס ו”פלונטר” (1978) וגם מני בגר ולהקת גן עדן, גרי אקשטיין (1979) – אבל עדיין הקהל הישראלי חיפש יותר בידור ופחות רעש. הומור משחרר ולא רוק מאתגר. נוצרו דברים מדהימים אבל רובם נותרו על תקן אלבום חד-פעמי (קצת אחרת, ארבע עשרה אוקטבות, דני ליטני ולהקת שמיים, קצה השדה, צליל מכוון). איכותי מאוד אבל לא מצליח מסחרית.
שנות השמונים היו שנות הריאקציה השמרנית חברתית-כלכלית ביחס לשנות השישים והשבעים. באמריקה שלט רונלד רייגן, בבריטניה מרגרט תאצ’ר, בישראל מנחם בגין. ערוץ MTV הושק בארצות הברית ובעקבות כך לראשונה וידאו קליפים החלו להשפיע על תעשיית התקליטים. “עד פופ” ו”להיט בראש” הופיעו בטלוויזיה הישראלית, בערוץ היחיד שהחל לשדר (תודה לאל) בצבע. חלה עלייה בעלויות המחייה עקב משבר האנרגיה העולמי. המוזיקה התפצלה לאינספור סגנונות וטעמים. להקות דודה וחמסין עשו רעש רוקנרולי חדש (1980), אבל נכשלו בקופות והתפרקו. “חתונה לבנה” של שלום חנוך (1981) היה סמן ימני לרעש יפה שאפשר לעשות בעברית. תיסלם, בנזין, הקליק ומשינה שינו את הגישה וגם הצליחו להצליח. שידרו ברדיו. הראו בטלוויזיה. בנות החלו להגיע להופעות. אבל עדיין גלי עטרי מכרה יותר. הרבה יותר.
מ-1987 משהו החל לרחוש. בחינה של הזמר העברי בין האינתיפאדה הראשונה (1987) לבין רצח רבין (1995) היא גם תיעוד מפליא של רוק ישראלי בשיאו. האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות אלימה מאוד שהחלה ב-9 בדצמבר 1987, נחלשה באופן משמעותי לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 ורשמית הסתיימה עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993, בטרם החל גל פיגועים מדמם ונורא בערי המדינה. אבל בין התקוממות התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד השלטון הישראלי ופיגועי ההתאבדות הרצחניים נולדו תקליטים עבריים נפלאים, שונים בתכלית באופיים ואווירתם מאלה שנוצרו בפריחה הישראלית הקודמת – עידן הסאנשיין פופ של ישראל, סוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים, האופוריה והשפע המדומה שבין 1967 ל-1973, בין החלונות הגבוהים ל”סיפורי פוגי” של כוורת.
התקופה שבין אינתיפאדת האבנים לבין רצח ראש ממשלה מכהן בידי מתנקש יהודי ישראלי דתי היתה תקופה שבה נפרצו מחסומים והיצירה העברית זינקה אל הגבהים.
סוף שנת 1987 זמן אהוד בנאי והפליטים, אלבום בכורה מסעיר למי שנחשב שנים רבות הבטחה שתיכף תתממש. יחד עם “הפליטים” (יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז’אן ז’אק גולדברג ונועם זייד) הקליט בנאי את האלבום שנקרא פשוט “אהוד בנאי והפליטים”, תקליט חשוב שחילץ את הרוק הישראלי משנים של אובדן דרך. בנאי חיבר היטב את האגפים השונים של המוזיקה הישראלית, טקסטים מחאתיים, רוק גיטרות וגם הפיתול המזרחי. במקביל, עברו אנשי “הכבש הששה עשר” – גידי גוב ויהודית רביץ – אל תוך עולם המתכת, בשני אלבומים רועשים ומחוספסים, “באה מאהבה” שעיצב מחדש את יהודית רביץ כגיבורת רוק במכנסי עור וגיטרה חשמלית בקיסריה ו”דרך ארץ” של גידי גוב בקול חרוך וצרוד ולהקה עוצמתית מאחוריו. ההצלחה האדירה של שלושת התקליטים של בנאי, רביץ וגוב היתה הוכחה לכך שהארץ השתנתה, שהקהל מצפה ליותר ווליום וחספוס.
ב-1988 גם שלמה ארצי “חום יולי אוגוסט” ושלום חנוך “רק בן אדם” שינו כיוון והתחברו לרוח הזמן. שני תקליטים כפולים, רועמים ובומבסטיים עם לא מעט מחאה. איפה חומת הצליל הרועשת הזו ואיפה “אדם בתוך עצמו” או “גבר הולך לאיבוד” שהקליטו חנוך וארצי עשר שנים קודם. המדינה השתנתה וגם המוזיקה.
בשנת 1988, עמוק בתוך האינתיפאדה השניה, יוצא “אפר ואבק” של יהודה פוליקר, שהנציח (יחד עם כותב המילים והמפיק יעקב גלעד) את חווית הדור השני לשואה. באוקטובר 1988 חזרו רמי פורטיס וברי סחרוף מחו”ל והוציאו את “סיפורים מהקופסא” – תקליט נפלא שהצליח להניח זכוכית מגדלת על החיים בעולם המודרני, בין מסכי הטלוויזיה המשעבדים את האדם לבין הפחד מפצצה גרעינית שתגמור את הכל בפטריה ענקית. גם האלבום השלישי והמצוין של מאיר אריאל “ירוקות” רואה אור ומאיר אריאל חד ומצליף בו, כתמיד.
מהאלבומים של שנת 1989 מתבלטים “כמה פעמים ספרת עד עשר” של רפי פרסקי, בחור עם מבטא רוסי וסאונד גיטרות בריטי, “אנטארקטיקה” של קורין אלאל (שהפיקה מוזיקלית יהודית רביץ), “בדרך אל האושר” המצליח של דני רובס ו”קרוב” של אהוד בנאי, “נופל על ארבע” של שונרא, “נוסעים בכביש” של סי היימן ואפילו חוה אלברשטיין שהייתה מזוהה עם סגנון מוזיקלי רך יותר הוציאה בשנה זו את האלבום “לונדון” שהכיל מאפיינים של מוזיקת רוק ותכני מחאה חריפים. הקשרים אקטואליים בלטו בשיריו של מאיר אריאל אז, שהתאפיין בשפה עשירה וייחודית והרבה גם לכתוב לאמנים אחרים.
לצד האמנים הוותיקים יצא בשנת 1989 אלבום הבכורה של להקת החברים של נטאשה, אותו יצרו חברי הלהקה ארקדי דוכין ומיכה שטרית והפיק יזהר אשדות. האלבום היה להצלחה גדולה על אף היות חברי הלהקה אנונימיים ונטולי אמצעים וסימן את הלהקה כמשמעותית בדור החדש של הרוק הישראלי, שביטאו את קול הפריפריה החברתית והעולים החדשים. לעומת הצלחה זו, אלבום הבכורה של להקת נושאי המגבעת משנת 1988 לא הגיע כמעט לתודעת הקהל הישראלי אך נחשב משמעותי כיצירת ניו וייב ישראלית חתרנית.
ב-1990 פוליאנה פראנק היו הלהקה הישראלית הראשונה שפרצה אל המיינסטרים עם מנהיגה-סולנית לסבית מוצהרת, אליוט (שרון בן עזר) עם להיט גדול (“זיוה”), פאזה מחאתית ללא התנצלות ובאותה שנה נוער שוליים מחולון (שעוד לא השתחררו מהצבא) מכרו 90 אלף עותקים מאלבומם “ציירי לך שפם” (עם שיר הנושא שעסק בשינוי מגדרי) גם פורטיסחרוף הוציאו יחד את “1900?” וברי סחרוף כונה “נסיך הרוק הישראלי”, פורטיס היה לפתע לא רק משוגע אלא דובר של דור. האלבום זכה להכרה רחבה וביסס את מעמדם של הצמד כיוצרים חדשניים ומשמעותיים. בשנה שלאחר מכן החלו השניים להקליט בנפרד ולשתף פעולה זה בתקליטו של האחר (“הכל או כלום”, הסולו הראשון של סחרוף, “להתראות בחלומותיי” של פורטיס).
אין דבר מדרבן יותר מההצלחה וקנאת רוקרים תרבה להקות. המעבר מהשוליים אל המרכז הגועש והרוגש לפתע נראה קל יותר. כך, ב-1991, פרץ גל עצום של להקות ישראליות, רוק עברי מבעבע ושופע מוזיקה. אלבומי בכורה של תערובת אסקוט, פונץ’, רוקפור, כרמלה גרוס וגנר. האלבום המופתי והשני מאת החברים של נטאשה (“שינויים בהרגלי הצריחה”) אלה היו חלק מבציר 1991.
הצלחתם של פורטיס וסחרוף במעבר מהשוליים אל המיינסטרים דרבנה צעירים רבים להקים להקות רוק חדשות ולנסות כיוונים חדשים בתוך מסגרת הרוק. במחצית הראשונה של הניינטיז, בשנים 1990 – 1995 קמו להקות חדשות בזו אחר זו, יותר מאי פעם בתולדות הרוק הישראלי. תערובת אסקוט, נוער שוליים, פונץ’, רוקפור, איפה הילד?, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד”ר קספר, זקני צפת, היהודים, המכשפות, מוניקה סקס. ירמי קפלן והפרחים, אבטיפוס ואלג’יר הוציאו תקליטי בכורה בשנים האלה ובכל האלבומים בלט החיבור בין המתרחש בעולם (גראנג’, בריטפופ) עם צליל גיטרות-בס-תופים דומיננטי מתמיד לבין המקוריות המקומית והכתיבה הרעננה, הצעירה, החדשה שהביאה לקהל שלל שירים שטיפלו בחיים בעיר הגדולה, באונס, בניצול, בסמים, במצוקה ובלבול, יחסים וזהות מינית, נושאים מאוד לא שכיחים בתוך הרוק הישראלי. נעשו גם סרטים וסדרות על הרוק הישראלי החדש. “כל האנשים הבודדים”, הטרילוגיה של אשר טללים (שעסקה באהוד בנאי, החברים של נטאשה ואלברט עמר), והסרט של אילן יגודה, “בעניין הבאסים”, שחקר את התופעה של לידת/צמיחת/פריחת כל כך הרבה להקות רוק בישראל של תחילת שנות התשעים. יגודה חשף לראשונה בטלוויזיה את להקת “כנסיית השכל” וליווה את “זקני צפת”, חמי רודנר ו”איפה הילד”, ערן צור וכרמלה גרוס וגנר, ירונה כספי ותמיר אלברט של “נושאי המגבעת” בראשית דרכם האמנותית. עשר שנים לאחר מכן חזר יגודה למשתתפי “בענין הבאסים” ויצר סרט המשך, “זר במקום מוכר”, שבחן את תהליך ההתבגרות של הלהקות וחבריהן.
פריצה צעירה משמעותית נוספת הייתה של אביב גפן עם אלבום הבכורה “זה רק אור הירח” ב-1992. גילו הצעיר של גפן, עיסוקו בנושאים פוליטיים ואישיים כואבים והאלמנטים המחאתיים והפרובוקטיביים בשיריו ובהופעתו הפכו אותו לכוכב רוק צעיר וגדול, מעריציו הצעירים, שכונו “ילדי אור הירח”, חיקו את הופעתו ונהו אחריו כמייצג של הדור הישראלי החדש.
הכיוון המוזיקלי החדש הקרין גם על להקות ותיקות יותר, וכך למשל להקת משינה שהייתה לאחר הצלחה גדולה עם האלבום העמותה לחקר התמותה פנתה באלבום מפלצות התהילה של 1992 לסגנון מוזיקלי כבד יותר שכלל בין השאר אלמנטים של מטאל וגראנג’. החברים של נטאשה שהקדימו את הגל של תחילת העשור המשיכו את הקו החדשני שלהם באלבומים שינויים בהרגלי הצריחה (1991) ורדיו בלה בלה (1994).
במקביל ליוצרים החדשים המשיכו אמנים ותיקים להוציא אלבומים מצליחים שהניבו להיטים רבים, כדוגמת פחות אבל כואב של יהודה פוליקר (1990); אין עוד יום של גידי גוב שהצליח מאוד (1991); בגלגול הזה של שלום חנוך (1991); השלישי של אהוד בנאי (1992); וירח של שלמה ארצי (1993) שסיכם תקופה בקריירה של ארצי אבל העניק לו אנרגיה להרבה שנים קדימה.
סביב הלהקות הצעירות נוצרה סביבה שיצרה אשליה של סצנת רוק משמעותית ויציבה, דרך מפיקים כמו חיים שמש בהד ארצי ושרון דרי באן.אם.סי ובגיבוי מועדונים כמו לוגוס ורוקסן בתל אביב, שעודדו את הרוק הישראלי החדש ופסטיבל ערד שהפך לכוח משמעותי ולפסטיבל רוק אטרקטיבי במיוחד לקהל צעיר, אפשר היה לחשוב שהעתיד הורוד של הרוק הישראלי נפרש בנדיבות אל האופק.
אבל אז הגיעה שנת 1995.
