היסטוריה מקוצרת של לד זפלין / בן רד

השורשים – 1966-1968

“היארדבירדס די התפרקו, והייתי מאוכזב כי חשבתי שמה שעשינו היה ממש טוב. חשבתי שעלינו על משהו. חשבתי שבאמת עליתי על משהו עם הרעיונות האלה שהיו לי”. ג’ימי פייג’

תחילתה של להקת “Led Zeppelin” נעוצה עמוק בלהקת הבלוז רוק הבריטית “The Yardbirds” שקמה בשנת 1963 והיתה אחת הלהקות החלוציות בז’אנר. הלהקה שהוציאה את אלבום הבכורה שלה (מראשוני אלבומי הבכורה שיצאו בהופעה חיה) בשלהי שנת 1964, כללה חמישה חברים: הסולן – קית’ ראלף, הגיטריסט המוביל – אריק קלפטון, הבסיסט – פול סמואל סמית’, גיטריסט הקצב – כריס דרג’ה והמתופף – ג’ים מקארתי. במרץ 1965 מספר חודשים לפני שהלהקה מוציאה את אלבומה השני, For Your Love, אריק קלפטון עוזב את הלהקה ומצטרף להרכב The Bluesbreakers של ג’ון מאייל, לא לפני שהוא ממליץ על נגן אולפן צעיר בשם ג’ימי פייג’ למלא את מקומו. פייג’ שבאותה התקופה היה נגן אולפן מבוקש עם התחייבויות למכביר, נאלץ לסרב להצעה ומציע במקומו את חברו, הגיטריסט ג’ף בק.

ביוני 1966 לאחר הופעה בקווינז קולג’ בעיר אוקספורד, בסיסט הלהקה, פול סמואל סמית’, פורש מההרכב לטובת קריירה חדשה כמפיק תקליטים (סמואל סמית’ הפיק את אלבומה הרביעי של הלהקה  Roger the Engineer שיצא ביולי אותה השנה). ג’ימי פייג’ שהיה נוכח בהופעה מסכים לבקשת חבריה למלא את מקומו של סמואל-סמית’ על הבס וזאת עד שגיטריסט הקצב, כריס דרג’ה, ילמד לנגן על הכלי ויכנס לנעליו. בסיבוב ההופעות באירופה וארה”ב בקיץ וסתיו 66, פייג’ משמש כבסיסט הלהקה עד אשר באחת ההופעות בסן פרנסיסקו ג’ף בק מתאשפז בבית חולים עקב מחלה ופייג’ תופס את מקומו כגיטריסט המוביל ודרג’ה הופך רשמית לבסיסט הלהקה. כאשר בק מתאושש וחוזר להרכב, הלהקה כוללת שני גיטריסטים מובילים, אולם לא לזמן רב. בשלהי שנת 66 גם בק מחליט לפרוש מהלהקה כדי להקים הרכב משלו “The Jeff Beck Group”.

בראשית שנת 1968 אחרי מסע הופעות בארה”ב מתחילות להתגלע מחלוקות בין חברי הלהקה. קית’ ראלף וג’ים מקארתי מואסים בכיוון הכבד ומנסים למשוך את הלהקה לכיוון פולק ומוזיקה קלאסית, בעוד פייג’ רוצה להמשיך עם מוזיקה כבדה יותר בהשפעת להקת קרים וג’ימי הנדריקס. בחודש יוני של אותה השנה , במהלך מסע הופעות בארה”ב, מחליטים ראלף ומקארתי לפרוש מלהקה ולהקים הרכב רוק מתקדם חדש שקיבל את השם “רנסאנס” ואילו פייג’ ודרג’ה נאלצים לחפש מחליפים במיידי מאחר וללהקה היתה עדיין מחויבות למסע הופעות בסקנדינביה בספטמבר. הלהקה מנסה לשכנע את הזמר טרי ריד להצטרף לשורותיה אבל ריד שבדיוק חתם על חוזה הקלטות חדש סרב והמליץ על רוברט פלאנט, זמר אנונימי באותם הימים. פלאנט מצטרף להרכב וממליץ לשניים לצרף לעמדת התופים חבר ילדות שלו, המתופף ג’ון בונהם, שגם היה חברו להרכב “Band of Joy”. ימים ספורים לאחר מכן, כריס דרג’ה מחליט לעזוב אף הוא את הלהקה לטובת קריירת צילום. המוזיקאי ג’ון פול ג’ונס, שעזיבתו של דרג’ה הגיעה לאוזניו והיתה לו הכרות משותפת עם פייג’ עוד מהימים ששניהם היו נגני אולפן, הציע לפייג’ להיכנס לנעליו של דרג’ה ולהוות את החוליה האחרונה בהרכב החדש שהתהווה. לג’ונס היה יתרון נוסף, הוא גם היה נגן קלידים מחונן, פן שיבוא לידי ביטוי באלבומי הלהקה. כך, בשנים עשר באוגוסט, קמה להקה חדשה שתחילה קיבלה את השם ” The New Yardbirds” וזמן קצר אח”כ, באוקטובר 1968 משנה את שמה ל”לד זפלין”. ההיסטוריה מתחילה…

 

ההתחלה – 1968-1969

“הבנתי מה זה באמת לד זפלין בסיום סיבוב ההופעות הראשון שלנו בארה”ב. התחלנו בדנבר כשאנחנו אפילו לא מופיעים ברשימה ובזמן שהגענו לניו יורק לחמם את איירון בטרפליי, הם כבר לא רצו לעלות…” רוברט פלאנט

בשלהי שנת 1968 לד זפלין יוצאים לראשונה מחוץ לגבולות אירופה למסע הופעות ראשון בארה”ב. 1969 תהפוך להיות שנה קריטית בהתהוות ועיצוב הלהקה. פחות מחצי שנה אחרי שהחבורה מתגבשת, ב-12 בינואר 1969, בזמן שהם עדיין בטור האמריקאי הראשון שלהם, לד זפלין מוציאים את אלבום הבכורה שכלל תשעה שירים ונשא את שם הלהקה. האלבום בסגנון בלוז רוק כבד, שיהפוך את הלהקה לאחת מחלוצות הרוק הכבד, יצא בהפקתו של ג’ימי פייג’ (שהפיק את כל אלבומי הלהקה) והוקלט במשך 36 שעות בלבד. האלבום כלל שירים פרי עיטם של חברי הלהקה ומספר שירים ש”הושאלו” מאמני בלוז ופולק אמריקאים, תופעה שתתרחש גם באלבומיהם הבאים. על עטיפת האלבום מוצגת רפרודוקציה שנערכה בידי האמן ג’ורג’ הארדי, לתמונה המפורסמת של אסון הצפלין הגרמני “הינדנבורג”, ואילו מאחור מוצגים צילומים של חברי הלהקה שצילם כריס דרג’ה באחת מעבודותיו הראשונות כצלם מקצועי. האלבום שנחשב היום לאלבום מופת ואחד החשובים והמכוננים בהיסטוריה של הרוק, לא זכו בשעתו לביקורות חיוביות וכך נכתב במגזין המפורסם הרולינג סטון:

“בנכונותם לבזבז את הכישרון הניכר שלהם על חומרים לא ראויים, זפלין הפיקו אלבום שמזכיר לצערי את “Truth'” (אלבום הבכורה של ג’ף בק גרופ)…נראה שאם הם רוצים לעזור ולמלא את החלל שנוצר בעקבות פירוקה של להקת “קרים” יהיה עליהם למצוא מפיק, עורך וחומר ראוי…”

ג’ימי פייג’ מספר שדווקא הביקורות הקטלניות העניקו לו זריקת מרץ ומוטיבציה להוכיח שלד זפלין אינה עוד תופעה זניחה וחולפת. בידיעה שכדי לפרוץ בגדול, לד זפלין חייבים להצליח בארה”ב, עורכת הלהקה באותה השנה לא פחות משלושה סיבובי הופעות בארה”ב, במקביל לארבעה שנערכו באותה השנה בבריטניה. במהלך שהותם בארה”ב תקבל הלהקה בין היתר הצעה להופיע בעוד אחד מעשרות פסטיבלים שהתרחשו באותה השנה בארה”ב, “וודסטוק”. ללהקה שכמו לרבים וטובים, לא היה מושג שדווקא הפסטיבל בעיירה שכוחת האל, בת-אל שבניו יורק, יהיה אחד הגדולים החשובים והמכוננים  בתולדות המוזיקה, סרבה להצעה עקב אילוצים והתחייבויות להופעות ופסטיבלים אחרים. לד זפלין סיימו את הטור ב-31 באוגוסט ב- Texas International Pop Festival. בדיעבד, יציינו חברי הלהקה שסירובם להופיע בוודסטוק, היה אחד הפספוסים הגדולים בקריירה שלהם.

ב-22 באוקטובר באותה השנה לד זפלין מוציאים אלבום נוסף “Led Zeppelin II”, שהכיל תשעה שירים שנכתבו במהלך סיבובי ההופעות האינטנסיביים של הלהקה. בניגוד לקודמו, האלבום מגיע לראש מצעד המכירות בבריטניה וארה”ב כשהוא עוקף את “Abbey Road” של הביטלס. בנובמבר משחררת הלהקה את הסינגל Whole Lotta Love שמגיע למקום הרביעי במצעד הבילבורד האמריקאי ומוכר למעלה ממיליון עותקים. למעשה ולמרות שלד זפלין יוציאו בהמשך סינגלים נוספים, יהיה זה השיר המצליח ביותר של הלהקה במצעדים. לד זפלין תהיה אחת הלהקות הבודדות שדווקא האלבומים שלהם יגיעו לראשי המצעדים והמכירות הן בבריטניה והן בארה”ב ואילו הסינגלים, אפילו של שיריהם הגדולים ביותר, ידשדשו במצעדים. כך או אחרת תוך כשנה הופכת לד זפלין מלהקה אנונימית שלא מעט חזו שימיה ספורים, לאחת הלהקות החשובות והמכוננות בתולדות הרוק.

 

התהילה –  1970-1979

“במקרה הגרוע ביותר היינו טובים מרוב ההרכבים, וכאשר היינו במיטבנו יכולנו פשוט לנגב את הרצפה עם הרבה מהם” ג’ון פול ג’ונס

שנות ה-70 היו שנות ההצלחה והתהילה של הלהקה שהרקיעה שחקים. ג’ימי פייג’ שלא רצה לחזור על נוסחת ההצלחה של האלבום הראשון ובעיקר השני, החליט לקחת את החברים לנופש בבית כפרי מבודד בווילס בשם Bron Yr Aur שם עבדה הלהקה על אלבומה השלישי שיצא באוקטובר 1970 וכלל עשרה שירים. באלבומם השלישי לד זפלין שינו כיוון ובנוסף לשירים בסגנון רוק כבד, האלבום כלל גם מוזיקה שורשית קלטית, פולק אקוסטי וכן בלדת בלוז רוק יפהפייה בשם Since I’ve Been Loving You. האלבום נקטל בזמנו על ידי המבקרים שלא הצליחו לעכל את השינוי שעבר על הלהקה, שחלקם, כמה אירוני, ביקרו את אלבומיהם הראשונים של הלהקה שעכשיו הפכו לאורים ותומים. אם כי כיום, הוא נחשב ובצדק למופת אומנותי ולאחד מאלבומי הרוק הגדולים בכל הזמנים. למרות הביקורות השליליות, האלבום זכה להצלחה מסחרית והגיע למקום הראשון במצעדי המכירות הן בבריטניה והן בארה”ב, אם כי התהילה האמיתית הגדולה חיכתה ממש מעבר לפינה.

גולת הכותרת, לפחות בפאן המסחרי והאלבום שעיצב סופית את הלהקה כאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק הוא אלבומה הרביעי של הלהקה שאפילו לא זכה לשם והיה לאחד האלבומים הנמכרים בכל הזמנים. חברי הלהקה החלו לעבוד על אלבומם הרביעי בשלהי 1970 זמן קצר אחרי צאת אלבומם השלישי. ההרכב לקח פסק זמן ממסע ההופעות וחזר ל- Bron Yr Aur בכדי לכתוב חומרים חדשים. הם החלו להקליט באולפנים החדשים של חברת התקליטים “איילנד” אבל עד מהרה החליטו ליצור באווירה רגועה ושלווה יותר בלי הסחות מיותרות ולפיכך הם שכרו בית מבודד במחוז המפשייר כמו גם את אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס. עם סיום ההקלטות חזרה הלהקה לאולפני איילנד להשלמות אחרונות. למיקסים אחרונים באלבום פייג’ נסע לארה”ב לאולפני Sunset Sound Recorders הידועים, שם הקליטו הביץ’ בויז חמש שנים לפני כן את אלבום המופת, Pet Sounds. הלהקה לא היתה מרוצה מהתוצאה אבל בשל שלל אילוצים בין היתר התחייבות למסע הופעות, נדחתה הוצאת האלבום שעתיד היה לצאת באפריל ל-8 בנובמבר 1971. האלבום שתוכנן תחילה לצאת כאלבום כפול ולכלול שנים עשר שירים, יצא כאלבום יחיד וכלל בסופו של דבר שמונה שירים בלבד. האלבום הפך את לד זפלין בעיקר בזכות קטע אייקוני אחד “Stairway to Heaven”, להצלחה מסחררת. מקובל היה לחשוב שהסינגל הפנומנלי הצליח במצעדים, אם כי בארה”ב הסינגל אפילו לא צעד ואילו בבריטניה הוא הגיע למקום ה-37 בלבד.

אחרי צאת האלבום לד זפלין הפכה למפלצת אצטדיונים, חבריה שכרו מטוס פרטי ויצאו למסעי הופעות חובקי עולם. סיפורים שהסתובבו סביב הלהקה טענו כי לכל מקום שהגיעו  חבריה ובעיקר בתי המלון בהם שהו, הם זרעו הרס וחורבן כשהם שוברים והורסים מכל הבא ליד. גרעין של אמת אכן קיים בסיפורים הללו, אם כי הם נופחו מעבר לכל פרופורציה בעיקר כדי ליצור תדמית קשוחה ללהקה, מה שתרם לאגדות וסיפורים שנשזרו סביבה.

במרץ 1973 מוציאה הלהקה את האלבום החמישי, Houses of the Holy, במהלך מסע הופעות באירופה. גם האלבום הזה היה שונה מקודמיו והוא אחד האלבומים הכי מגוונים וורסטיליים של הלהקה. האלבום כלל שמונה שירים שכמעט כולם בסגנון שונה: The Ocean בסגנון ההארד רוק, The Rain Song ארט רוק,  No Quarter פרוגרסיב רוק,  Over the Hills and Far Away פולק רוק, D’yer Mak’er רגאיי רוק, The Crunge פ’אנק רוק, Dancing Days בסגנון הבוגי רוק. שוב קשה היה למבקרים להכיל את לד זפלין על שלל הסגנונות וכך הגדיר בשעתו את האלבום כתב הרולינג סטונס גורדון פלטשר: “זהו אחד האלבומים המשעממים והמבולבלים ששמעתי לאחרונה”. כיום כמובן נחשב האלבום כמרבית אלבומי הלהקה לאחד האלבומים המוצלחים והטובים ברוק. למרות הביקורת, האלבום נחל הצלחה מסחרית גם אם לא כמו קודמו ובילה שבועות ארוכים בראש המצעדים בארה”ב ובריטניה.

במאי 1974 לד זפלין משיקים חברת תקליטים חדשה בבעלותם Swan Song Records. האלבום הראשון שיצא בחברה היה אלבום הבכורה של Bad Company ששוחרר ביוני 1974.

בפברואר 1975 יוצא אלבומה השישי של הלהקה Physical Graffiti. זהו האלבום הכפול הראשון של לד זפלין והוא הופץ כמובן תחת חברת התקליטים הפרטית של הלהקה. האלבום כלל 8 שירים חדשים שהוקלטו במהלך שנת 1974 ואילו יתר השירים הוקלטו לשלושת האלבומים הקודמים של הלהקה. גם האלבום הזה שבגדול חזר לשורשי הארד רוק, עדיין מכיל לא מעט שירים בסגנונות שונים. גולת הכותרת באלבום הוא ללא ספק השיר Kashmir, בו הכניסה הלהקה מוטיבים מזרחיים. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד והפך לאחת ההצלחות המסחריות המסחררות של הלהקה כאשר בארה”ב לבדה הוא מוכר מעל 16 מיליון עותקים. הצלחת האלבום הקפיצה כמובן גם את מכירות יתר אלבומי  הלהקה באותה שנה.

זמן קצר אחרי יציאת האלבום באוגוסט 1975 רוברט פלאנט נפצע קשה בתאונת דרכים ברודוס שביוון והוא רותק לכיסא גלגלים כחצי שנה. מסע ההופעות שתוכנן לצאת בשלהי חודש אוגוסט בוטל. בזמן הזה כתבו פייג’ ופלאנט מספר שירים לאלבום חדש ובמרץ 1976 יצא האלבום השביעי של הלהקה שקיבל את השם Presence. האלבום כלל שבעה שירים בלבד שלמעט אחד בו השתתפו כל הארבעה נכתבו  על ידי פלאנט ופייג’. האלבום הוקלט באולפני מיוזיקלנד במינכן גרמניה. באלבום הזה חזרו פייג’ ופלאנט חזרה לשורשי הארד רוק והבלוז רוק. למעשה זהו האלבום היחיד של הלהקה בו לא נוגנו קלידים כלל. גם האלבום הזה הגיע לראש המצעדים בבילבורד האמריקאי ובמצעד האלבומים הבריטי אם כי זהו האלבום הכי פחות נמכר של הלהקה.

עקב פציעתו של פלאנט לד זפלין ויתרו על מסע הופעות בשנת 76 ובמקומו, כדי להישאר בתודעה, הוציאה הלהקה באוקטובר 1976 את הסרט The Song Remains the Same המתעד את מסע ההופעות של הלהקה בארה”ב. יומיים אחרי יצא גם פסקול הסרט שכלל שירים מתוך שלוש הופעות שנערכו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה ולמקום השני בבילבורד האמריקאי, והפך לאחד מאלבומי ההופעות החיות הטובים והידועים בכל הזמנים.

באביב שנת 1977 יצאו לד זפלין למסע הופעות מתוקשר בארה”ב שהתחיל באחד באפריל ואמור היה להימשך עד ה-13 באוגוסט, אולם ההופעה של הלהקה באוקלנד קליפורניה ב-24 ביולי היתה האחרונה במסע. יומיים מאוחר יותר, נחתה על רוברט פלאנט הבשורה המרה שבנו בן החמש, קאראק, מת כתוצאה מזיהום בבטן. מסע ההופעות הופסק לאלתר ופלאנט המרוסק חזר לביתו להתבודדות ארוכה.

לאחר כשנתיים של הפסקת פעילות בלהקה פלאנט חזר להקליט עם חבריו להרכב את מה שבדיעבד יהיה אלבומם האחרון כשלהקה עדיין היתה פעילה, In Through the Out Door שיצא באוגוסט 1979 וכלל שבעה שירים בלבד בדיוק כמו אלבומם הקודם. האלבום הוקלט באולפני “פולאר” בסטוקהולם שבדיה (אולפנים שהקימה להקת אבבא) בשלהי שנת 78. בניגוד לאלבום הקודם באלבום הנוכחי הסינטיסייזר של ג’ון פול ג’ונס הפך לכלי מזוהה מאוד עם האלבום מה שהביא לביקורת מצד חלק מקהל המעריצים של הלהקה על שימוש יתר בסינטיסייזר על חשבון הגיטרות של פייג’ ומוזיקה כבדה יותר. האלבום נחשב לאחד החלשים של הלהקה וזכה לביקורות מעורבות. ועדיין, הצמא לאלבום חדש לאחר שלוש שנים של שתיקה, הביא את האלבום לראש המצעדים בבריטניה וארה”ב, שם הוא נשאר שבועות רבים. זמן קצר לפני צאת האלבום, יצאה הלהקה אחרי שלא הופיעה שלוש שנים לשתי הופעות חימום בקופנהגן, דנמרק ולשתי הופעות בפסטיבל נבוורת’ מול קהל עצום שמנה ביום הראשון למעלה ממאה אלף איש.

 

הסוף – 1980

“זה מרגיש נהדר רק להיות שם בחוץ ולנגן מוזיקה. אבל ברגע שהקהל משולהב, זה טירוף מוחלט. האנרגיה מהמעריצים הללו לוקחת אותי אל מעבר לנקודת האל חזור”. ג’ון בונהם

ביוני 1980 יצאה הלהקה למסע הופעות קצר באירופה של בן פחות מחודש שכלל 13 הופעות, רובן בגרמניה המערבית. מסע גדול ומתוקשר לארה”ב תוכנן להיפתח באוקטובר 1980, וחברי הלהקה החלו להתכונן אליו בחזרות באולפנים, אבל הגורל רצה אחרת.

ה-24 בספטמבר היה עוד יום של חזרות באולפן לפני הטור האמריקאי. ג’ון בונהם שתה לשוכרה כל אותו היום מה שגרם בין היתר לעיכוב בחזרות. בערב פרשו חברי הלהקה מהחזרות ונסעו לאחוזתו של ג’ימי פייג’ בווינדזור. ג’ון בונהם שתה באותו הלילה למעלה מ-40 כוסיות והלך לישון אחרי חצות. בבוקר הוא נמצא על ידי ג’ון פול ג’ונס ומנהל הטור, שוכב במיטתו ללא רוח חיים. סיבת המוות היא חנק מהקיא של עצמו כתוצאה משתייה מופרזת. בונהם היה בן 32 בלבד במותו. מסע ההופעות המתוכנן בוטל מיידית ועל אף שמועות שצצו על מחליף לבונהם, שכללו שמות של מיטב המתופפים, הלהקה הוציאה ב-4 בדצמבר הצהרה קצרה לתקשורת שסתמה את הגולל:

“אנו מקווים שזה ברור שאובדנו של חברנו היקר והכבוד העמוק שאנו רוחשים למשפחתו, יחד עם תחושת ההרמוניה שלא ניתנת להפרדה, שאנו והמנהל שלנו חשים, הביאו אותנו להחלטה שלא נוכל להמשיך להיות כפי שהיינו בעבר”.

בנובמבר 1982, כשנתיים לאחר מותו של בונהם הוציאה הלהקה את אלבומה האחרון Coda, האלבום כלל שמונה קטעים שהוקלטו בין השנים 1970-1978 שחברי הלהקה הקליטו בעבר ולא נכנסו לאלבומים הקודמים. זמן קצר לפני כן, יצאו החברים הנותרים לקריירת סולו ועבודה בפרויקטים מוזיקליים שונים.

ב-13 ביולי 1985 התאחדו השלושה במסגרת המופע  המתוקשר “Live Aid” להופעה קצרה בפילדלפיה ארה”ב שכללה שלושה שירים. בעמדת המתופף הוצבו שניים: טוני תומפסון ופיל קולינס.

איחוד נוסף נרשם בשנת 1988 במסגרת מופע 40 שנים לאטלנטיק רקורדס (החברה בה הקליטה הלהקה את חמשת אלבומיה הראשונים). את עמדת המתופף אייש בנו של ג’ון בונהם, ג’ייסון.

בינואר 1995 התקבלה לד זפלין להיכל התהילה של הרוקנרול ועשור אח”כ בשנת 2005 קיבלה הלהקה את פרס הגראמי היוקרתי על מפעל חיים.

בשנת 2007 נערכה הופעת האיחוד האחרונה של הלהקה. הכניסה להופעה נערכה בהגרלה באתר ייעודי באינטרנט שקרס זמן קצר לאחר שנפתח. בהתאם לדיווחים למעלה מ-20 מיליון איש ביקשו לקנות כרטיס להופעה אליה נכנסו בסופו של דבר עשרים אלף איש בלבד. ב-10 בדצמבר 2007 לד זפלין נתנה את הופעתה האחרונה בהחלט כאשר את עמדת התופים תופס בנו של ג’ון בונהם, ג’ייסון בונהם.

ניסיונות נוספים לאיחוד נרשמו במהלך השנים כולל הצעות כספיות בסכומים אדירים ואפילו ניסיון של נשיא ארה”ב לשעבר, ביל קלינטון, לשכנע את הלהקה, להתאחד שוב להופעה משותפת לא צלח. למעשה רוברט פלאנט היה היחיד מבין החברים שסרב בתוקף להתאחד שוב להופעה נוספת והכריז מפורשות כי ההופעה ב-2007 היתה הופעת האיחוד האחרונה של הלהקה.

56 שנים אחרי שקמה, ולמרות שז’אנר הרוק חווה בעשורים האחרונים רגרסייה, לד זפלין היתה ונשארה להקה שהיא אגדה. הלהקה הפנומנלית שהורכבה מארבע מוזיקאים שכל אחד מהם הוא עילוי בתחומו היתה פעילה קצת יותר מעשור, אבל איזה עשור זה היה. לד זפלין ללא ספק היתה אחת הלהקות המרכזיות שהגדירו את שנות ה-70. גם כיום אחרי כמעט 45 שנים בהן הלהקה אינה פעילה היא עדיין משפיעה על להקות ואמנים רבים במגוון סגנונות וז’אנרים. בין שלל התופעות החולפות שתופסות כיום את מרכז הבמה, לד זפלין עדיין מהווה מוקד משיכה לצעירים רבים שנולדו הרבה אחרי שהלהקה התפרקה, אבל בכל זאת מוצאים את עצמם מתחברים ומאזינים לאחת הלהקות הגדולות והחשובות לא רק בתולדות הרוק כי אם בהיסטוריה של המוזיקה בכלל.