שלוש שנים אחרי הזכייה באירוויזיון, להקת מונסקין מצליחה למכור כרטיסים להופעות בארצות הברית, נוכחת כמעט בכל פסטיבל רוק שקיים, משחררת מוזיקה באנגלית לקהל שלא מבין את המבטא הכבד, ומתפשטת בכל הזדמנות. האם מדובר בגימיק חולף או בחזרתו של הרוק למיינסטרים?
———————————————————————————————————————————————————–
“רוק אנד רול לא ימות לעולם” אמר דמיאנו דיוויד, סולן להקת מונסקין, בזמן שהחזיק את גביע הניצחון באירוויזיון, אך שש המילים האלה מצליחות להעלות שאלות רבות. בשנת 2024, בעולם מוזיקלי שמורכב כמעט כולו מטיילור סוויפט, דואה ליפה ואריאנה גרנדה, מנצנצות ממרחקים ‘הכבשים השחורות’ של דור ה-Z. אם מסתכלים מספיק מקרוב, מעבר לטיקטוק ולמחירי ההופעות המופקעים לכל דעה, אפשר להבחין בלהקה האיטלקית מונסקין (Måneskin), המורכבת משלושה גברים יפים וצעירים, ונגנית בס אחת. הם עלו לתודעה בשנת 2021, ברגע שאפשר להקביל בקלות למעשייה ולסרט הדיסני המוכרים ‘סינדרלה’, או ליתר דיוק, לרגע בו הנסיך הלביש על הדמות הראשית את נעל הזכוכית שאיבדה בנשף.
סיפורה של הלהקה קסום לא פחות: הם החלו את דרכם סביב גיל 15 בחטיבת הביניים שלמדו בה ברומא. הבסיסטית ויקטוריה דה אנגליס, שחלקה את שולחן הלימודים עם הגיטריסט תומס רגיי והסולן דמיאנו דיוויד, החליטו להקים להקה בשנת 2016. את המתופף איתן תורצ’ו מצאו השלושה דרך מודעת ‘דרוש נגן’ שפרסמו בפייסבוק, ויחד החלו להופיע ברחובות רומא. באופן אירוני, עד היום ניתן למצוא, אחרי שיטוט קצר, סרטונים שלהם מקבצים כסף תוך נגינת קאברים בשדרות כמו ויה דל קורסו המפורסמת בעיר. על המסך הם הופיעו לראשונה ב-2017, בתוכנית אקס פקטור בגרסה האיטלקית. באופן אמיץ ורוקיסטי במיוחד, החליטו הארבעה להופיע באודישן עם שיר מקורי שלהם בשם Chosen שהצליח לגרום לקהל ולשופטים להתאהב. למרות ההצלחה הכבירה שנחלה הלהקה הצעירה בתוכנית, היא הגיעה למקום שני והפסידה לאמן בשם לורנזו – שעליו לא שמענו עד היום. למרות זאת, מונסקין נשארו בתודעה של האיטלקים, בזכות העובדה כי לא הרבה אחרי הניצחון, הם שחררו את אלבום הבכורה שלהם, Il ballo della vita, שרובו בשפה האיטלקית,. בשלב זה, הלהקה הצליחה למכור מעל למאה אלף כרטיסים בסיבוב הופעות באירופה, והמשיכה להוציא סינגלים, עד שהחליטה לנסות את מזלה בפסטיבל סן רמו, קדם האירוויזיון של האיטלקים. הם אכן הצליחו לנצח בו, והתוצאה – ייצוג איטליה באירוויזיון של שנת 2021.
בראייה סטטיסטית, רוב תחרויות האירוויזיון מסתיימות בניצחון של שיר פופ, ועולה השאלה – מה הוביל לניצחון של מונסקין, עם השיר zitti e buoni שמלבד העובדה שהוא רוק פר אקסלנס, אין בו אף מילה באנגלית? ייתכן כי במענה על שאלה זו ברמת המיקרו, תגיע גם ההבנה להצלחה ולטרלול סביב הלהקה ברמת המקרו. אין לערער על הכשרון של ארבעת המופלאים: מכתיבת המילים והלחן, ועד לאנרגיה הסוחפת בהופעות החיות, מונסקין הם מוצר מוגמר כבר מהרגע הראשון. אמנם יש הבדל ניכר בין אותו אודישן באקס פקטור לבין ההופעות שלהם היום, אך חומר הגלם, מלוטש ככל שיהיה, אז כמו היום, פשוט עובד. דמיאנו, סולן הלהקה, הוא גבר נאה במיוחד, שקטף רק לאחרונה קמפיין נחשק למכוניות החשמליות של מזרטי. על הפרסומת הוא הרוויח מעל למיליון אירו, כאשר הסלוגן של המוצר הוא ‘זה מדליק אותך’. האם מדובר ברכב או בפרזנטור? את התשובה אפשר למצוא ברשתות החברתיות של חברת הרכבים, בהן רוב התגובות תוהות האם דמיאנו מגיע עם הרכב או שמדובר בתוספת תשלום. גם ויקטוריה דה אנגליס זוכה תדיר לתגובות מהזן הנ”ל: הבחורה הצעירה, בלונדינית מדנמרק בעלת עיניים בהירות, נוהגת להעלות לעמוד האינסטגרם שלה תמונות בבגדים שאיך נאמר, לא הייתי ממליצה לה ללבוש לכנסייה של יום ראשון. בכלל, כל חברי הלהקה מקפידים להדגיש כי חוץ ממוזיקה טובה, הם גם מוכרים סקס (כי ‘סקס תמיד מוכר’). זה אופף את האווירה בכל הזדמנות, בין אם בהופעות בהן הבסיסטית מנגנת בהלבשה תחתונה על במה עם שלושה גברים, בריאיונות המלאים ברמזים מיניים או בקליפים באווירת סאדו-מאזו; הם מקפידים על נראותם, מהבגדים ועד סידור השיער, ומבינים את מה שהחברה שלנו מסרבת להודות בו: נראות היא הכל, ואם לא הכל, אז הרוב, ובזה דה אנגליס מודה בעצמה בריאיון שנעשה עם הלהקה מטעם הניו יורק טיימס: “הצופים רואים להקה של צעירים טובים למראה אז זה כבר לא רוקנ’רול טהור, כי אתה לא במוסך ולא נראה מכוער”.
אחרי בדיקה קצרה בעמוד האינסטרם הרשמי של הלהקה, אפשר לראות כי בעולם כולו יש הסכמה גורפת על היופי והאסתטיקה של הלהקה, ולמרות זאת – את הכישרון הם עדיין צריכים להוכיח. באיטליה השמרנית, הצליחה מונסקין לכבוש את הציבור בעזרת השירה המרגשת בשפת המקור, הבגדים הנועזים והגברים המאופרים – שעודדו את הצעירים האיטלקים למרוד במוסכמות. בניגוד לכך, בארצות הברית, שבה מותר הכל ולכולם, הם מוכרחים להתבלט, להרשים, לרגש, כי בעידן שלנו – אם לא הצלחת באמריקה, כנראה שלא הצלחת בכלל. עד כה, רשמה הלהקה מספר הישגים משמעותיים מעבר לים; זה התחיל מהקאבר המצוין שלהם לשיר Beggin’ שכבר זכה למספר גרסאות כיסוי מאז יציאת השיר המקורי בשנות ה-60, אך לפי ספוטיפיי, מונסקין הגיעו איתו למיליארד וחצי השמעות. גרסתם הפכה להיות לפופולרית ביותר. הקאבר הגיע למספרים מטורפים בעיקר בזכות היישומון טיקטוק – שם חלק מהשיר הפך לסאונד שהשתמשו בו מספר בלתי מבוטל של משתמשים. במעבר חד מהחדשנות, גם בעולם הרוק המסורתי הצליחו מונסקין להשאיר חותם כאשר שימשו כמופע החימום של להקת הרולינג סטונס האגדית. בנוסף, הארבעה מופיעים בעשרות פסטיבלי מוזיקת רוק ברחבי העולם מדי שנה, ולאחרונה גם הקליטו שיר עם הגיטריסט הפנומן, טום מורלו.
נראה שאצל להקת מונסקין, שפירוש שמה בדנית הוא ‘אור הירח’, כל הכוכבים התחברו: הם צעירים, יפים, מלאים בסטייל ובעלי כישרון ברור לכתיבת שירים, שעשו את הדרך למעלה כמו רוקרים אמיתיים, אבל של המאה ה-21 – נגינה ברחוב, תכנית ריאליטי, עוד תכנית ריאליטי, ואז עוד אחת.
כל הפסגות הללו מרשימות, וייתכן שכשקראתם עליהן מיד רצתם לגוגל וחיפשתם את שמם כדי לגלות עוד, אבל האם זה מספיק? וחשוב מכך – האם מדובר בפתח לחזרתו של עידן הרוק כמוזיקה פופולרית? לצערי אטען שלא. האלבום האחרון של מונסקין, Rush, הגיע למספרים יפים בערוצי הסטרימינג, והשירים בו לא רעים בכלל, אבל נראה שלהיטים לא יצאו ממנו. הלהקה ממשיכה להופיע ולמלא אולמות, וייתכן כי ההצלחה האמיתית עוד תגיע, אך נכון לעכשיו, משהו השתבש. ייתכן כי היה זה הרצון העז של הלהקה להיכנס ל’עולם של הגדולים’ שדווקא הרחיק אותם ממנו, או שאולי זו העובדה כי עם כמה שארצות הברית היא מדינת מהגרים, תמיד לחוצנים כמו מונסקין יהיה קשה יותר לפרוץ, קשה יותר להכיר את האנשים הנכונים, קשה יותר לעבוד על המבטא שישפר את הדיקציה – וקשה יותר לשחות בביצה התובענית מלאת הכשרונות שרק מחפשים את דרכים החוצה. בנוגע לשאלה האם מדובר בפתח ללהקות נוספות, עושה את הרושם שהמגמה לא תשתנה. כשכל המקומות הראשונים במצעדים מלאים בזמרות וזמרי פופ מובהקים, כאלה שנמצאים בטופ הבילבורד כבר מספר שנים, או כאלה שהגיעו לשם רק לאחרונה וכנראה גם יעזבו אותו בקרוב, מי ירצה לקחת את הסיכון?
הבעיה האמיתית של הלהקה, היא צימאון להצלחה שהגיע על חשבון האמנות. אם תבחרו, למרות המילים הקשות, להאזין למספר שירים של הרביעייה, כדאי לכם לא להפנות גב לשני האלבומים הראשונים, גם אם הם באיטלקית: מיד תשמעו את ההבדל המהותי בין היצירות המוקדמות של הלהקה לבין התוצרים החדשים יותר. הבוסר נעלם, ובמקומו נכנסה הפקה דלה ופשוטה, מילים רומנטיות חסרות תכלית, וקריאה לציבור האמריקאי, בקול כמעט מתחנן: “אנחנו טובים, אנחנו שונים, תנו לנו צ’אנס”, אך נראה שאותם אמריקאים עסוקים מדי בלנסות לקנות כרטיס להופעה של טיילור סוויפט. על כן, למרות שנראה שהעולם שלנו מחכה לאותן “כבשים שחורות” שיגיעו וירעננו את הנוף המוזיקלי, באותה הנשימה הוא גם לא מאפשר להן להישאר יותר מדי זמן בתודעה. למרות התחזית הפסימית הזו, כדאי להמשיך לעקוב אחרי הלהקה האיטלקית שאולי עוד עשויה להחזיר את מוזיקת הרוק למיינסטרים, כי לחלום אפשר תמיד.
