באוקטובר 2016 יצאה לאור הביוגרפיה המעולה שכתב פרופסור נסים קלדרון על מאיר אריאל: “ארול אחד”. שלוש שנים אחר כך, ב-2019, יצא לאור “ד”ר התחכמות”, ספר שמאגד שירים, מכתבים ואיורים מעיזבונו של מאיר אריאל. ב-2020 יצא הסרט על חייו “שיר כאב”. בארבע ערים שונות (כפר סבא, הרצליה, נתניה, רמלה) קראו רחוב על שמו ובין פרדס חנה למשמרות, הקיבוץ בו נולד, נקראה כיכר על שמו. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על קיר ביתו ברחוב הירקון 70. שם גם פגשתי אותו לשיחה, פעם, ב-1990.
טוב, אני לא יכול להקיף יוצר, 365 מעלות, תמיד ישנו סדק דרכו יוכל פתאום מאיר אריאל להתגלות. האם היה “זמר”? יוצר השר את שיריו? פזמונאי?
האמת היא שאין דרך להגדיר את מי שהיה מחדש השפה העברית בתוך המוזיקה הישראלית. אף אחד לא כתב כמוהו. מאיר אריאל היה לזמר העברי מה שהיה חנוך לוין לתיאטרון העברי. פורץ דרך.
הוא נולד ב-2 במרץ 1942 ומת צעיר מדי, ב-18 ביולי 1999, בן 57 בלבד במותו. קיבוצניק, צנחן מזמר, שליח לחו”ל, יוצר טרובדור, כותב, איש חושב והוגה, מקורי עד קצות הציפורניים. האיש שכתב את האיזכור הראשון אי פעם לסקס הומוסקסואלי בשיר ישראלי: “ורוחיק אהבה אותו אומרים שגם אביבה
ויש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא” (ארול).
הבן של גודה ואלכסנדר בשמשניקוב מליטא נולד אחרי שתי בנות, אחיותיו הבוגרות. אבא סשה היה מחנך ומורה. בלהקת “המשמרון”, חבורת הזמר של הקיבוץ, החל לשתף פעולה עם חברים אחרים ילידי הקיבוץ: שלום חנוך וחנן יובל. אחר כך באו גדוד 890 של הצנחנים, ומלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה. באמצע גם נשא לאישה את תרצה הגדיש חברת קיבוץ כפר סאלד.
קו מעניין נמתח בין “מכופף הבננות” של אריק איינשטיין (1968), השיר הראשון שנכתב על דיכאון (“מה שמתחשק לי זה לישון”, אושיק לוי), השיר הנוגה “נוגה” (שלישיית שובבי ציון) ועד להקת תמוז, ששיר של מאיר אריאל (“סוף עונת התפוזים”) נתן לאלבום את השם ואת הלהיט הגדול שלה. מאיר אריאל תרם לתמוז גם את “הולך בטל”. זו היתה שפה אחרת, עולם דימויים שונה, קסם המילה הדו משמעית.
ואז באו האלבומים העצמאיים שלו. תמיד בין עומק ורוחניות עם אלמנט של מיניות נסתרת או גלויה. בין אם זה “שלל שרב” של גידי גוב מסוף שנות ה-80 או “הצרחה” המופלא של שלום חנוך ומוניקה סקס מ-2003 ואפילו “הולכת ממך” של שרון חזיז מהניינטיז (שיש שפירשו אותו כשיר על איבר הזכרות הגברי).
מאיר אריאל הוציא שלושה אלבומי סולו בין סוף שנות ה-70 לסוף שנות ה-80. הטרילוגיה. “שירי חג ומועד ונופל” (1979), “וגלוי עיניים” (1984) “ירוקות” (1988). ב”לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ” ביטא את חוויותיו מהתעלה. ב”נשל הנחש” את יחסיו עם אביו ותפיסתו את העולם והזמן הקצר מדי, שאם לא ניצלת, ולא קפצת על העגלה, נשארת מאחור.
ספטמבר 1993 ו”זרעי קיץ” הנהדר שהפיק מוזיקלית שלום חנוך, ואלבום המופת “רישומי פחם” שיצא ביוני 1995, ובו נעץ סכיני ביקורת בטכנולוגיה, בקפיטליזם החזירי, ביהדות שהסתאבה וההתדרדרות המוסרית – בהשראת חיית הברזל בחזון דניאל ואז האלבום השישי והאחרון “ברנרד ולואיז”, אלבום קונספט העוסק בעיקר באהבה מתחדשת של זוג הנשוי שנים רבות; עם “היכנסי כבר לאוטו וניסע” ו”לא יכול להוריד ממך את העיניים” שהפכו לחלק ממחזור הדם של הזמר העברי.
ב-1999 הוא מת, לפתע פתאום. צעיר מדי לאחר שחלה בקדחת הבהרות בגלל עקיצת קרציה. נקבר בבית העלמין של קיבוץ משמרות. הותיר רעיה ושלושה ילדים שמשמרים בקפדנות ובחריצות את זכרו, מורשתו ויצירתו. “מודה אני”, אלבום שמלקט סקיצות והקלטות ביתיות, ראה אור לאחר מותו.
ואם שלום חנוך הוא משיח רוקנרול חלוצי וחילוני עם גיטרה חשמלית וזעם פוליטי, מאיר אריאל הוא היד השניה, עם גיטרה אקוסטית, עט לוהט ומילים מופלאות שבוראות עולם שלם, עם חיבור מרתק בין יהדות וישראליות ואש פנימית תמידית בוערת. 25 שנה שהוא לא איתנו, ועדיין נרו מאיר.
