כאשר אנו חושבים על היסטוריית מוזיקת הרוק, רובנו חושבים על הכותבים, המלחינים והנגנים שעיצבו את הז’אנר האהוב עלינו. כולם חשובים, זה נכון, אך הגיעה העת להתייחס גם להתפתחויות הטכנולוגיות אשר לקחו חלק קריטי בעיצוב הסאונד של הז’אנר. מגיטרת הסוליד בודי ועד הריוורב והדיליי – אלה ההמצאות שבלעדיהם הרוק לא היה מה שהוא היום
———————————————————————————————————————
כמו כל שינוי מהותי שהתרחש בעולם, בין אם בעקבות המצאת הדפוס או המהפכה התעשייתית, גם ז’אנר הרוק לא נולד יש מאין; התפתחות הסגנון שזורה עמוקות בחידושים טכנולוגיים ששינו את האופן שבו מוזיקה נוצרה, נוגנה ונשמעה. מהגיטרה בעלת הגוף המוצק (Solid Body) ועד לדוושת הפאז, ישנם מספר המצאות מפתח הנחשבות מרכזיות בעיצוב הצליל והמהות של מוזיקת רוק. המצאת הגיטרה החשמלית בעלת הגוף המוצק היא ללא ספק אבן הפינה של מוזיקת הרוק: לפני פיתוחו, הגיטרות היו בעיקר חלולות או חצי חלולות, עם מגבלות של עוצמת הקול ורגישות למשוב (אפקט הפידבק החיוני בז’אנר) בעת הגברה. הגיטרה החשמלית בעלת הגוף המוצק, שפותחה על ידי יצרנים כמו גיבסון ופנדר בתחילת שנות ה-50, חוללה מהפכה בהיבטים הללו.
גיטרת ה-Esquire של פנדר, שיוצרה ב-1949 והוצגה לראשונה בשנת 1950, מחזיקה בתואר הגיטרה החשמלית הראשונה בעלת הגוף המוצק שהייתה זמינה להמונים. גיטרה זו, אשר עוצבה על ידי יצרן כלי המיתר ליאו פנדר, ביטלה את בעיות המשוב שהוזכרו לעיל; פריצת דרך זו אפשרה לגיטריסטים לנגן בווליום גבוה יותר, עם יותר אפשרות לרסן את הפידבק אשר היה מתקבל מגיטרות הנפח – מרכיב קריטי שהגדיר בהמשך את הסאונד של מוזיקת רוק, ביחד עם אפקט הדיסטורשן – טכניקה המשנה את אות האודיו על ידי חיתוך גלי הקול, מה שיוצר מעין צליל מטושטש.
בתמונה: ליאו פנדר
בעקבות המצאה זו, הוצגה שנה אחר כך גיטרת הטלקסטר המפורסמת של פנדר (שהושקה תחילה תחת השם Broadcaster), שבניגוד לקודמת, כללה שני פיקאפים (ממיר תנודות מיתר לאותות חשמליים המגבירים את ווליום הנגינה) ולא אחד, ובכך שכללה עוד יותר את העיצוב והסאונד של הגיטרה החשמלית מהזן החדש. המבנה והחיתוך הנוחים לגישה לשריגים גבוהים, יחד עם הטון הבהיר, הפכו במהרה את הסוג הזה לאהוב במיוחד בקרב מוזיקאים. עם זאת, היה זה דגם הלס פול האייקוני של חברת גיבסון, שהושק ב-1952, אשר הפך לשם נרדף לצלילים העשירים שמאפיינים את מוזיקת הרוק. למעשה, גיבסון החמיצה את ההזדמנות להיות היצרנית הראשונה של גיטרת הגוף המוצק שנים לפני כן. היה זה המוזיקאי המחונן, לס פול, שהגיע בשנת 1946 אל בית החורשת של החברה עם אב טיפוס לגיטרת גוף מוצק שבנה וכללה בול עץ שחובר אליו צוואר ופיקאפ אחד. ההמצאה של לס פול נראתה לא ישימה ואנשי החברה לעגו לו כשהם מכנים אותו “הילד עם המטאטא”. אחרי שגיטרת הטלקטסר של חברת פנדר נחלה הצלחה מסחררת, נזכרו מנהלי החברה ב”ילד עם המטאטא” והזמינו אותו לעצב את אב הטיפוס של גיטרת הגוף המוצק הראשונה של החברה. הגיטרה האייקונית של גיבסון קיבלה את שמו של לס פול. השאר היסטוריה…
בתמונה: לס פול
חברת פנדר לא נשארה חייבת ושנתיים אחרי כן, בשנת 1954 הציגה גיטרה חדשה שזכתה לשם “סטרטוקסטר” ונחלה הצלחה אדירה. עד היום נחשבת ה”סטרטוקסטר” לאחת הגיטרות האייקוניות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. גיטרה זו ידועה בעיצוב הכולל שלושה פיקאפים ובצורת החתך הכפולה הייחודית שלה. על הגיטרה הזאת ניגנו ועדיין מנגנים גיטריסטים אגדיים כמו ג’ימי הנדריקס, דיוויד גילמור, ריצ’י בלקמור, ואריק קלפטון.
בתמונה : דיוויד גילמור
אי אפשר שלא להזכיר גם את גיטרת הצוואר הכפול המזוהה עם הגיטריסט האגדי ג’ימי פייג’ מלהקת לד זפלין. שורשי הגיטרה הולכים אחורה עד לשלהי המאה ה-17, אך הגרסה החשמלית הראשונה נוצרה בשנת 1952 על ידי היצרן פול ביגסבי עבור זמר הקאנטרי גריידי מרטין. בהמשך יצרה חברת סטרטוספר מספרינגפילד גרסה משלה שיצאה בשנת 1954 עליה פרט גיטריסט הקאנטרי והמפיק המפורסם צ’ט אטקינס. בשנת 1958 הצטרפה גם חברת גיבסון בבניית גיטרות בעלות צוואר כפול ובשנת 1963 היא השיקה את גיטרת הצוואר הכפול האייקונית Gibson EDS-1275 הדגם עליו ניגן ג’ימי פייג’.
בתמונה: חברי להקת האיגלס דון פלדר וג’ו וולש
חידוש מהפכני נוסף היה דוושת הפאז, קופסה קטנה ששינתה באופן דרמטי את הצליל של הגיטרה החשמלית. ה- Maestro Fuzz-Tone FZ-1, שנוצרה ב-1962, היא דוושת הפאז שהייתה לדוושת האפקט הראשונה שהייתה זמינה מסחרית; היא הוסיפה אפקט גס ומעוות לצליל הגיטרה, בניגוד מוחלט לצלילים הנקיים של גיטרה חשמלית ששלטו עד אז במוזיקה. לפני הדוושות הללו, שנתנו את האפקט הרצוי, מוזיקאים נאלצו להסתמך על פתרונות יצירתיים כדי להשיג צלילים דומים. אחד החלוצים המוקדמים ביותר, שהצית את המירוץ אשר בסופו הומצא הפאז, היה לינק ריי, שיצר בשנת 1958 את הלהיט האינסטרומנטלי Rumble. כדי להשיג סאונד מלוכלכך, ריי ניקב בעזרת עיפרון חורים במגבר שלו, ובכך הפיק טון מעוות ומחוספס שהפך למאפיין מכונן של היצירה שלו. גם חלוץ הרוקנרול, צ’אק ברי, החל לערוך ניסויים דומים תוך דחיפת המגבר שלו לקצה גבול היכולת. סיפור בולט נוסף הוא של הגיטריסט דייב דייויס מהקינקס, שעבור הלהיט You Really Got Me, חתך את המגבר שלו עם סכין גילוח, והפיק טון מעוות ומלוכלך שהעניק לשיר את הסאונד האגרסיבי שלו. הצליל הייחודי של הפאז פדאל, הפך למאפיין מכונן בז’אנר, ואיפשר לגיטריסטים לחקור טריטוריות חדשות ולדחוף את גבולות הכלים שלהם. דוגמה בולטת במיוחד לשימוש בפדאל אפשר למצוא אצל קית’ ריצ’רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, בלהיטי הענק דוגמת Satisfaction.
בתמונה: קית’ ריצ’רדס
בנוסף לחידושים הללו, ישנן עוד התקדמויות טכנולוגיות אשר מילאו תפקידים מכריעים באבולוציה של מוזיקת הרוק. אפקטים כמו ריוורב ודיליי תרמו גם הן לצליל הייחודי של מוזיקת רוק: ריוורב, אפקט המדמה את ההשתקפויות הטבעיות של צליל בחלל פיזי ויוצר אווירה דמוית הד, ודיליי, שמקליט אות ומשמיע אותו לאחר פרק זמן מוגדר. הניסיון ליצור את האפקטים הללו החל עוד בשנות ה-40 וה-50 עם טכניקות ידניות. אמנים השתמשו בשיטות כאלה כדי לדמות הדהוד באופן מלאכותי, וסללו את הדרך לפיתוח של אפקטים אלה בשנות ה-60. גם אפקט הטרמולו, שנוצר באותן שנים, מטרתו לייצר צליל רועד. טרמולו, שהושג במקור באמצעות שינויים ידניים במתח של המגבר או באמצעים מכניים אחרים, הפך לאפקט עיקרי במגברי גיטרה ובפדלים.
גם המגברים שבהם השתמשו מוזיקאי רוק עברו התקדמות משמעותית. מגברים מוקדמים היו מוגבלים ביכולתם להפיק נפחים גבוהים ללא עיוות בסאונד, אך חידושים בטכנולוגיית ההגברה אפשרו עוצמה ובהירות רבה יותר. הניסויים של ליאו פנדר עם מגברים חוללו מהפכה בסאונד של הרוק. דיק דייל למשל, חלוץ ז’אנר הסרף רוק, דחף את מגברי הפנדר לקצה הגבול, והשיג צליל גולמי ועוצמתי שהגדיר את הסגנון; הנגינה האגרסיבית של דייל הובילה לא פעם להתחממות יתר של המגברים ובמקרים רבים לשריפתם במהלך הופעות, מה שהדגיש את המגבלות של טכנולוגיית המגברים המוקדמת, וסייע לפנדר לשפר אותה. שיתוף הפעולה של פנדר עם מוזיקאים חלוצים אחרים, דחק את גבולות עיצוב המגבר ותרם לאבולוציה של מוזיקת הרוק. אחת התופעות המכוננות בז’אנר היתה הצגת המגבר העוצמתי של מרשל בשנות ה-60, שסיפקה לגיטריסטים את האפשרות להשיג צלילים חזקים ומוגזמים שהפכו לסימן ההיכר של מוזיקת הרוק. מגברי מרשל, עם המראה הייחודי שלהם, הפכו לאייקון של הופעות רוק באותן שנים, במיוחד אחרי הופעתו של הנדריקס בוודסטוק.
בתמונה: ג’ימי הנדריקס
השילוב של החידושים הטכנולוגיים הללו אפשר למוזיקאים לבטא את עצמם בדרכים חדשניות, והניחו את הבסיס לצמיחת מוזיקת הרוק החל משנות ה-60 ועד היום; אי אפשר להפריז בהשפעה של חידושים אלה. הם לא רק שינו את הצליל של מוזיקת רוק אלא גם השפיעו על אינספור ז’אנרים אחרים והיוו השראה לדורות של מוזיקאים. מהאנרגיה הגולמית של הרוקנרול המוקדם ועד לצלילים המורכבים והמרובדים של רוק מתקדם, ההתקדמות הטכנולוגית של אמצע המאה ה-20 מילאה תפקיד מכריע בעיצוב המוזיקה שאנו מכירים וכל כך אוהבים כיום.
