ה-7.7 הוא תאריך חשוב, כי פורטיס וסחרוף נולדו בו.
בתור ילד פורטיס היה נוסע לשדה התעופה לוד כדי לראות המראות ונחיתות. הוא תמיד אהב מטוסים וזיהה כל מטוס חולף וכדי להירגע בבית, משחק בסימולטור מחשב מיוחד (וכנראה יידע להנחית מטוס אם חס וחלילה הטייס יחטוף דום לב).
פורטיס שהיה בצבא במלחמת יום כיפור ויצא ממנה מצולק נפשית. פורטיס שהושפע מהרוק הבריטי של אמצע שנות ה-70, שהיה חשמלאי בהופעות של תמוז, והקים להקה ואז הוציא אלבום סולו ב-78′ וכולם אמרו “זמר הפאנק רמי פורטיס”, למרות שהלהיט מ”פלונטר” היה בכלל רגאיי (“שמש, לך מצפים”). פורטיס שאף פעם שמו לא נקשר לסמים, והוא לא מעשן ולא שותה אלכוהול (אלא תה) ובחיים לא יסתבך עם קטינות וגם לא יטריד ולא יהיה מעורב פוליטית.
פורטיס, למרות מה שאהבו לחשוב עליו, היה ונשאר אמן רוק שפועל בזרם המרכזי. לפעמים למטה, לפעמים ממש למעלה עם להיטים ענקיים במצעדי פזמונים ואולמות מלאים, מפוצצים במעריצים.
בילדות, כשאבא שלו עבד בעירייה וקצת הסתבך כלכלית, הילד רמי גר אצל הסבתא העיראקית שלו. הרגיש זר ומוזר. אחר ובודד. מאוחר יותר אמא שלו שברה לו את הגיטרה, כי הוא הרעיש והשכנים התלוננו. הוא סקרן ומסקרן, מלא גוונים וסיפורים. פורטיס כוכב הרוק, המשוגע הנורמלי, הליצן הרציני, הציניקן הבוכה, זה ששר “רד מעל מסך הטלוויזיה שלי” ואז הפך לכוכב טלוויזיה בריאליטי מוזיקה “אקס פקטור”.
ועכשיו הוא בן 70. וברי סחרוף בן 67. נולדו באותו יום.
החיים מתרחשים בזמן שאנחנו עסוקים בדברים אחרים, ובלי לדעת איך פורטיס יחגוג מחר – 7.7 את יום הולדתו ה-70, וברי סחרוף יציין 67. הם שינו במו כשרונם היצירתי ופעלתנותם הבלתי פוסקת את הרוק הישראלי, העברי, החדש. יחד ולבד.
פורטיס: “מינימל קומפקט התפרקה ואנחנו היינו בבריסל, היה חורף, ירד שלג, ואני לא מזיז את התחת מהספה. אני, ש-10 שנים קודם שרתי ‘רד מעל מסך הטלוויזיה’, נכנעתי לגמרי לטלוויזיה בבלגיה. הייתי רובץ שעות על הספה מול המסך, בוהה, מחזיק גיטרה שלא מחוברת לכלום, מנגן קצת ורואה טלוויזיה הרבה. כזה ישראלי, פרובינציאלי, בחוץ לארץ, בחוץ קפוא ואי אפשר לצאת להסתובב ואין עוד אינטרנט, אין קשר עם העולם. אין כלום. הייתי מאוד בודד, למרות שהייתי נשוי וכאילו היה בסדר, הכול. אבל שום דבר לא היה בסדר. אז ככה נוצר התקליט הזה, ‘סיפורים מהקופסא”.
אל תוך החורף של 1988-1989, נפלה הקופסא הזו (עם אל”ף בסוף, כי אז היה אז, וככה כתבו). ופתאום – ברי, גיטריסט רוק שנראה כמו דוגמן, ולצדו פצצת האנרגיה הנוירוטית פורטיס, ומה זה התקליט הזה בכלל. מה זה הסאונד הזה. והפראזות המופלאות של הבס של גיל סמטנה.
חיים הרצוג היה נשיא המדינה. יצחק שמיר ראש הממשלה המשופם והצנוע. טרום עידן ראשי הממשלה המיליונרים, הסיגרים והשמפניות. נהנתנות לא היתה חלק מהמשחק. מדינה של ערוץ טלוויזיה אחד. מחשב היה באולפן של פורטיס וסחרוף (והוא אפילו מקבל אזכור בקרדיטים שעל העטיפה) אבל מחשב לא היה חלק מהחיים שלנו.
וסלולרי נחשב ל”פלא”. קראו לו “צעצוע לעשירים”. כמה מאות אנשים החזיקו בו. בכיר במשק ביקש שירכיבו לו את הטלפון הסלולרי הזה, אבל שיסתירו את האנטנה ושיכניסו את המכשיר לתא הכפפות. שאנשים לא יראו שיש לו. כתבת הצרכנות של ידיעות אחרונות, שושנה חן, כתבה “יום יבוא וכל איש ילך ברחוב עם מכשיר פלא-פון צמוד. וכאשר יגיע הביתה והאישה תצעק ‘למה לא צלצלת להודעה שאתה מאחר’, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי התירוץ: ‘כי לא הייתי ליד טלפון’. חלום רחוק. אולי”.
סיפורים מהקופסא היה השלב האמצעי ביסודה של ממלכת הרוק העברי החדש. אחרי “אהוד בנאי והפליטים”, שחילץ את המוזיקה הישראלית שקצת נתקעה בבוץ. השלב השלישי היה אלבום הבכורה של “החברים של נטאשה”. תוך שנה וחצי בין סתיו 1987 לבין חורף 1989, יצאו שלושה תקליטים שסימנו את העתיד להתרחש בשנות ה-90, את רוק הגיטרות החדש, את המפץ המטורף של 1991, כשאחרי מלחמת המפרץ (אנחנו תמיד מסמנים תהליכים לפי מלחמות, מה לעשות) הוציאו רוקפור ופונץ’ ותערובת אסקוט ונושאי המגבעת וכרמלה גרוס ואגנר ואביב גפן את תקליטי הבכורה שלהם והדרך נסללה לאיפה הילד ומוניקה סקס וזקני צפת וירמי קפלן והפרחים ומופע הארנבות של ד”ר קספר ואבטיפוס שיתפוצצו ברדיו, במועדונים, בצמח ובפסטיבל ערד.
פורטיס וסחרוף היו גיבורים מפתיעים, שלא מתוך כוונה לנצח, באו ולקחו את הקהל שהיה צמא ורעב להתרגשויות.
“סיפורים מהקופסא”, הביטו בעטיפה, הוא אלבום של רמי פורטיס.
כתוב שם, בענק: פ ו ר ט י ס. השם ברי סחרוף כלל לא מופיע על הכריכה, למרות שהלחין במשותף עם פורטיס כמעט את כל שירי האלבום, למרות שהוא מנגן שם את הגיטרות והקלידים, למרות שהפיק אותו מוזיקלית, למרות שהוא שר בעצמו את “באוויר”.
פורטיס: “סיפורים מהקופסא זה הפורטיסחרוף הראשון. זה ברור לגמרי. זה אלבום משותף של שנינו בכל מובן שהוא”.
פורטיס תיעד ב”סיפורים מהקופסא” תחושה של גבול צר שאין בו ערך, מזרח שמסתתר מאחורי קירות ושמיים צועקים. השיר “תחנה סופית” הביא אל הצעירים של האייטיז אימה מעולם אחר. דמעה שמתנפצת ותמונות מן העבר. פוליקר וגלעד הוציאו את “אפר ואבק” בתחילת 1988 ובסוף השנה הדהדה השואה דרך הטקסטים של פורטיס, שהביא את מראות גדרות התיל, מגדלי השמירה, הכלבים, “כל האוירה הג’יימס בונדית” של מזרח-מערב ברלין”, אומר פורטיס, “הייתה שם תחושה של סוף, היית צריך לחצות את מזרח גרמניה כדי להגיע למערב ברלין, כמה שעות של נסיעה בתוך סרט כמו ‘חיים של אחרים’…ככה נולד השיר הזה, שדי השפיע על האוירה של התקליט כולו”.
פורטיס: “בחורף 1987 הלהקה שלנו התפרקה, מינימל קומפקט כבר לא הייתה. ברי ואני המשכנו לנגן יחד, כי מה היה לנו לעשות? הקופסא הייתה הטלוויזיה בסלון. היינו מג’מג’מים וברקע היו תמונות מהאינתיפאדה הראשונה, מהומות, מתפרעים, חיילים, גז מדמיע, יריות, וגם כל מיני אירועים במזרח אירופה. עוד הייתה חומת ברלין, אבל כבר היה ברור שמשהו הולך להשתנות. שהקומוניזם הזה לא יחזיק מעמד. כתבתי שירים. הרבה שירים. בלי לחשוב יותר מדי. היו לי מחברות ופשוט מילאתי דפים שלמים בטקסטים. על ניכור ובדידות והנופים האירופיים ולייפציג מול ברצלונה והשמים האפורים והחשמלית שנוסעת.”
פורטיס לא כתב בעברית 10 שנים, מאז “פלונטר” – תקליט הסולו שלו שראה אור ב-1978. וכמו ש”פלונטר” תיעד את הפער והמתח שבין החברה הישראלית לבין הפאנק ורוחות השינוי של סוף שנות ה-70, “סיפורים מהקופסא” המתהווה הנציח את הפער בין הארץ הבוערת מהתקוממות עממית ובקבוקי תבערה לבין הזרמים החדשים שנשבו באירופה.
הגיטרות עם אפקט הקורוס, המלודיות הכובשות עם הביטים האלקטרונים, האסתטיקה הייחודית של “סיפורים מהקופסא” – עם מכונות התופים וז’אן-ז’אק גולדברג שמתופף על כיסא, עם שיר אפוקליפטי כמו “שקיעתה של הזריחה”, שיכול היה להיות לסדרת מדע בדיוני, לצד המוזרות הגמורה של פורטיס המבוגר ששר עם סאלי לדרמן הילדה הצעירה את “בבוקר של קטיפה”, מעין ולס על טריפ של ל.ס.ד, חידוש קסום ומשונה לשיר ישן של לי הייזלווד – “סיפורים מהקופסא” לא היה שום דבר ששמענו לפני כן.
ההצלחה של “סיפורים מהקופסא” הדהימה גם את פורטיס עצמו: “לא ציפיתי לזה בשום צורה שהיא. בכלל לא שרתי בעברית, שנים, והמוזיקה הישראלית….נו, אתה יודע איך היא נשמעה אז…”
הייתי נער בן 14 כשיצא “פלונטר” של פורטיס. הייתי בן 24 כשיצא “סיפורים מהקופסא”. ראיתי את פורטיס אינספור פעמים. לבד ועם סחרוף.
“סיפורים מהקופסא” היה אחר לגמרי. זר ולא מכאן, אבל בעצם ה-אלבום ששיקף יותר מכל את הנפש הישראלית הצעירה של הזמן החדש. עם הרגליים בקריות, בתל אביב או בחולון, אבל עם העיניים לכיוון אירופה. אני במזרח ולבי לגמרי במערב הגשום והחורפי.
אולי סוד הצלחתו והתקבלותו של “סיפורים מהקופסא” תלוי בתשוקה העזה של בני דורי (בני נוער / חיילים משוחררים) לנורמליות. לאירופיות. ב-1988, בערך בסביבת הזמן שבה יצא האלבום של פורטיס סחרוף, ראתה אור “הקסטה” של נושאי המגבעת, חבורה ירושלמית שניסחה את הכאוס הישראלי, חוסר-המשמעות היא המשמעות החדשה. לייב אין בית שמש, קנו לעצמכם מתנה לחג. טקסטים חסרי פשר וקשר, שביטאו את חוסר יכולתה של השפה העברית להביע את תחושות המבוכה, המצוקה והבלבול של הדור החדש. שנים אחר-כך, נושאי המגבעת יתפרקו אחרי אלבום אחד, אהד פישוף יפרוש ממוזיקה, ותמיר אלברט מנושאי המגבעת יקים עם אמיר צורף מרוקפור את הצמד ג’ינג’יות, ויכתוב וישיר שם: “”לא ייצא לנו שום דבר מתאוות המערב”.
בתחילת הקיץ הלוהט ההוא, ביוני 1988, נולד בחולון עומרי כספי, מי שיהיה הכדורסלן הציוני הראשון אי פעם בליגת ה-NBA ובלוס אנג’לס נפטר הלל סלובק, הגיטריסט הישראלי יליד חיפה, ממייסדי להקת רד הוט צ’ילי פפרז. קצת לפני ש”סיפורים מהקופסא” יצא, התנהל בישראל המשפט של פושע המלחמה האוקראיני ג’ון דמיאניוק. סיקור המשפט העסיק מאוד את התקשורת הישראלית. דמיאניוק נידון למוות בגין ביצוע פשעים נגד האנושות במהלך השואה, אבל בית המשפט העליון בישראל קבע כי זיהויו כ”איוואן האיום” מוטל בספק וביטל את הפסיקה.
במקביל הורשע המרגל הישראלי מרדכי ואנונו ונגזרו עליו ח”י שנות מאסר בפועל.
אבל הייתה זו, בכל זאת, כנראה תקופה נאורה ומתונה יותר מזו שאנו חווים עתה.
כנסת ישראל ביטלה אז, ללא כל מתנגדים, את האיסור על משכב זכר שהיה קיים בפועל על פי חוק העונשין עד אותה תקופה ובמקביל, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימת כך של הרב מאיר כהנא מהשתתפות בבחירות לכנסת, אותן בחירות שבהן זכה (שוב) הליכוד בראשותו של יצחק שמיר.
התקליט מתחיל כך:
חיילי הבדיל פרשו בשקט
כי היה זה קרב טיפשי
בשדות מאחורי ההר
משהו בתוכם נגמר
בין העשן והקוצים
הצעקות שברו אותם לרסיסים
ובשיר השני “תחנה סופית”, פורטיס כתב:
לפעמים או שנדמה לי
לאנשים פה אין פנים
רק חומה דקה חותכת
את מה שיש להם בפנים”.
חתול מפלצת – “הייתי בייביסיטר, נתנו לי לשמור על איתי סחרוף, הבן של ברי, והייתי ממציא לו סיפורים, תראה על הגג יש חתול, והילד היה מוקסם שחתול מפלצתי מטייל על הגגות האירופאיים. והשילוב הזה של שפות, מון אמור, ז’ה טם אהובתי, ונפגשים בחשמלית, בין אמסטרדם לבריסל”.
בשבועיים באנו, הקלטנו וחזרנו לבריסל. קיבלנו טלפונים מהארץ, בואו מיד, התקליט הולך טוב. לראשונה גם הוצאנו דיסק. באנו עם הסאונד של מינימל, להקת רוק אפלולית אירופאית, וזה השפיע. הצליל הזר התלבש על העברית, וזה לא היה קשור בשום צורה למציאות של המוזיקה הישראלית. אני לא לקחתי בחשבון שיש קהל חדש, צעיר, אתה יודע, כמו שאתה היית שם, וכל החברים שלך. באמנות לפעמים אתה צריך גם את האלמנט הזה של העיתוי המוצלח והמזל הטוב, שאנשים ירצו בזמן אמת לשמוע את מה שיש לך לתת”.
בשיחה שהקלטתי עם ברי סחרוף בשנות ה-90, הוא הסביר לי ש”אישית, היתה לי תמיד תחושה של ארעיות בחו”ל. סבלתי ממזג האוויר באירופה. פשוט סבלתי. כשהשמיים נמוכים במשך תשעה חודשים ובלי אור. הסתובבתי שמונה שנים בעולם, ובישראל – מה לעשות – כאן אני מרגיש הכי טוב. יש לי את החברים והשפה העברית שלי, למרות שאני מדבר צרפתית מהבית ויש לי אנגלית טובה ולא היו לי שם קשיי שפה. עדיין, העברית טובה בעיני יותר מכל השפות וגם מזג האוויר בישראל יותר מוצא חן בעיני.
חוץ מזה, סבא שלי ברח מאירופה לישראל ואני כאילו ברחתי מכאן לשם. אז מה הרעיון? לתקופה מסוימת זה היה נכון לעזוב את ישראל. אבל זהו. עכשיו טוב לי פה, ואני אשאר פה לתמיד”.
כמו פורטיס, גם סחרוף לא ציפה לנס של “סיפורים מהקופסא”. “ניצן זעירא התקשר לפורטיס ואמר לו שחלאס, אחרי 10 שנים הגיע הזמן לעשות את התקליט השני שלו בעברית. קפצנו על המציאה, רמי ואני, כי מינימל התפרקה ולא היה לנו יותר מדי מה לעשות שם, אז באנו לארץ, והתקליט יצא והתגובות היו נהדרות. לא ציפיתי לזה, אבל הקהל השתנה, התבגר, התקשורת הייתה בוגרת ובשלה יותר לחומרים האלה”.
סחרוף, שמדבר טורקית, צרפתית, אנגלית ועברית (“אני יכול להזמין אוכל בהולנדית”, הוא מצטנע בחיוך) סימן את האקלקטיות החדשה. תמיד כששאלו אותו איזו מוזיקה הוא אוהב, הוא התקשה לענות. “כמו שישאלו אותי מה אני אוהב יותר – הר או נהר. אני אוהב מוזיקה הודית אותנטית ושירים מצריים של עבדול וואהב לצד רוק אנגלי, סטרווינסקי ושירים עבריים ישנים. גדלתי בבית מזרחי בבת ים, אבל בעיקר שמענו שאנסונים צרפתיים ומרגע שאני זוכר את עצמי אהבתי גיטרות ורוק”. הכל יחד. מעורבב.
האייטיז, המסעות באירופה, מינימל קומפקט, ואיכשהו פחות זוכרים את העובדה שסחרוף ישב בכלא. “מצאו אצלי קוק בשדה התעופה. עצרו אותי. חקרו אותי. ההופעות המתוכננות בוטלו. השופטת שלחה אותי לשנה מאסר בכלא מעשיהו. החליטה שצריך להכניס אותי לכלא למען יראו ויראו, כי לדעתה בני נוער רואים באמני רוק מודל חיקוי… קיצרו לי את המאסר ואחרי שמונה חודשים השתחררתי, על התנהגות טובה. זו לא הייתה טראומה כל כך גדולה, כי למזלי נתנו לי לעבוד בספרייה של הכלא והיה לי זמן להשלים חורים בהשכלה. תמיד אהבתי לקרוא ובכלא גמרתי את כל ספרי אלבר קאמי בצרפתית ואת כל כתבי פרנץ קפקא בעברית, שגרמו לי לפתח צורת מחשבה חדשה על הקיום האנושי”.
קפקא היהודי הצ’כי “איתר את הרוע בעולם וסימן אותו”, אומר סחרוף, “הרוע בשביל קפקא הוא שרירותי. סתמי. ובספרים שלו הרגשתי מחאה נגד הרוע הזה שקיים בעולם. העובדה שהוא כתב על זה היא סוג של מחאה. הוא לא השלים עם הרוע הזה. עם זה אני מזדהה”. וקאמי הצרפתי, הסביר סחרוף, “שואל מה המשמעות לחיים בעולם המודרני, עולם אבסורדי, עולם שאין בו ערכים מוחלטים של טוב ורע. הוא מגיע משם למחשבות קיצוניות, על התאבדות, אבל ב’האדם המורד’ הוא נותן את הגישה ההפוכה. העולם אבסורדי, ולכן המרד של האדם הוא בעצם בבחירה להמשיך ולחיות. הוא כותב שם ש’די במאבק להגיע אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם…’ – זאת אומרת, שהדרך יותר חשובה מהמטרה. הפעולה חשובה יותר מהתוצאה. הפעולה היא המרד. המעשה האמיתי הוא לא ההישג, אלא העשייה. זה נהדר, בעיני”.
“שקיעתה של הזריחה” הוא בלוף. השמש לא שוקעת ולא זורחת. היא עומדת במקום. השיר הזה הוא בשבילי שלל השפעות שהיו מהצדדים עלי, מין ביטלס “שדות תות לנצח” פוגשים את פינק פלויד מול הטלוויזיה של סוף שנות ה-80. פורטיס ראה לילה אחד את “כשהרוח נושבת”, סרט אנימציה מדהים על פי ספרו של סופר הילדים ריימונד בריגס ובבימויו של ג’ימי מוראקאמי. זוג זקנים בריטי בונה מקלט נגד התקפה אווירית בעזרת פמפלט ממשלתי. כשהמלחמה פורצת וטיל גרעיני נוחת, נצלים השניים ויושבים בציפייה להודעת הממשלה. הם מחכים ומחכים. הם לא מבינים שבחוץ הכל נגמר. הם לא מבינים שהנשורת תכלה גם אותם. סרט עצוב על המצב האנושי.
פורטיס מוסיף:
“ודיוויד בואי הוא זה שהשפיע עלי במובן הזה שלא לחזור על עצמי, לא לעשות את מה שעשיתי, לחפש צליל חדש, לא לדרוך על אותן עקבות”.
הופעות רבות ואלפי תקליטים שנמכרו. גם דיסקים, מאז 1978. “אנשים הכירו את האלבום מצוין, ידעו כל מילה, זה היה מרגש עד כאב. 10 שנים בין “פלונטר” ל”סיפורים מהקופסא” לא הייתי במיינסטרים, ושרתי וכתבתי באנגלית, ולא האמנתי למה שקורה ולא הבנתי שום דבר חוץ מזה שאוהבים את האלבום…וככה, בקריירה של שנינו, זה אלבום משמעותי”.
פורטיס, עד עצם היום הזה, תופס את עצמו כאמן אלטרנטיבי. פעם הוא הבטיח לפרוש לפני גיל 70. אבל אין לנו פורטיס אחר. אנחנו חייבים אותו איתנו עכשיו ובימים אחרים. “אף פעם לא קיבלתי את האהבה של הקהל כמשהו מובן מאליו”.
הוא נזכר שאריאל זילבר האמין בו, כשעבד כעוזר-חשמלאי בהופעות של להקת תמוז, שנתנה לו לבצע את השיר “אינקובטור” וגם ליוותה אותו כנגנים “והייתי ילד, זה לא נתפס. אי אפשר לתפוס את זה. שלום חנוך ניגן גיטרה ואריאל קלידים ויהודה עדר גיטרה ומאיר ישראל תופים ואיתן בס, ואני בן 22 עומד וצועק מול הקהל – אינקובטור…”
ואם להקת תמוז, כמו גם “פלונטר” של פורטיס, נוצרו בעידן מסחרר של המוזיקה הישראלית, שאחרי מלחמת יום כיפור ובהשראת הטראומה ועד הסכמי השלום עם מצרים ב-1979, אז “סיפורים מהקופסא” הוא המפץ הגדול השני – כי בין האינתיפאדה הראשונה לבין רצח רבין התהווה והתגבשה מהפכת הרוק העברית הגדולה. עד הולדת סופשבוע רגוע בגלגל”צ ושידורי ערוץ 2 ומהפכת הפופ המזרחי, שגרפו את הקופה והשתלטו על המיינסטרים הישראלי.
על קו התפר של שנות ה-80 ושנות ה-90 נוצר הפורטיסחרוף, הסחרופורטיס. השניים שנולדו באותו תאריך ממש, 7.7 – פורטיס בשנת 1954, סחרוף בשנת 1957, שניים שהתיכו יחד את רוק הגיטרות, המכונות, לי הייזלווד והרוח המזרחית, את ארץ ישראל, הביטלס ומינימל קומפקט, את המד”ב והאנימציה היפנית והאינתיפאדה הראשונה. אין דרך לפענח ולפצח את קסמו של האלבום הזה, כי כמו שכתב פעם מבקר האמנות גומבריך – אנחנו לא יכולים להבין את הגאונות, נותר לנו רק ליהנות ממנה.
פורטיס בן 70. סחרוף בן 67. הם ידעו לנבא את הזמן שיבוא. את ההתמכרות למסכים, את העולם שיוצא מדעתו ואת הקפיטליזם. מה נכון יותר לתקופתנו מאשר “אין קשר”?
“בלי קשר, אין קשר
מה מסתתר מאחורי הגישה
אולי יש קוד ויש שיטה
ואין קשר, אין קשר
עולה ויורד ללא שיטה
מתחמק ואין בו אחיזה
כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה”.
