בין אם ז׳קט עור, מכנסי ג’ינס מתרחבים או בכלל חגורה עם ניטים, אין אחד שלא ימצא בארון שלו פריט לבוש שמושפע מז׳אנרים מוזיקליים. בדומה לחידה האינסופית על הביצה והתרנגולת, גם במקרה הזה לא ברור מה בא קודם – האופנה או המוזיקה.לכבוד יום האופנה הבינלאומי, ניסינו למצוא את התשובה
—————————————————————————————-
לכבוד יום האופנה הבינלאומי, יצאנו למסע המבקש לחקור את השפעת הז’אנרים של מוזיקת הרוק על האופנה לאורך השנים. מחליפות העור והתסרוקות המרדניות של הרוקנרול בשנות ה-50, ועד לבגדים הראוותניים של הגלאם-רוק בשנות ה-70, מוזיקת הרוק דחפה ללא הרף את גבולות האופנה, הביגוד, ההנעלה, האיפור והתסרוקות, תוך שהיא עיצבה נורמות תרבותיות שמעוררות השראה לדורות. מאמר זה יסקור לא רק את הקשר בין ז’אנרים כמו פאנק, רוק פסיכדלי וגלאם רוק לאופנה החולפת של אותן שנים – הוא גם יראה כיצד הרוק הצליח לערער על סטנדרטים אופנתיים קונבנציונליים וליצור סגנונות אייקוניים שמהדהדים עד היום.
ברכותיי, מרד נולד: שנות ה-50
סגנון הרוקנרול החל את דרכו באמצע המאה העשרים בתור מהפכה תרבותית המאתגרת את הנורמות החברתיות עם המקצבים האנרגטיים והמילים הפרובוקטיביות. מוזיקאים כמו אלביס פרסלי, צ’אק ברי וליטל ריצ’רד הפכו לאייקונים של המרד, המגלמים את הרצון של הנוער לחופש ולאינדיווידואליות. אלביס פרסלי, המכונה לעתים קרובות ‘מלך הרוקנרול’, ביטא את הרוח המרדנית הזו לא רק דרך המוזיקה שלו אלא גם דרך הבחירות האופנתיות שלו. מעילי העור ומכנסי הג’ינס של פרסלי היו יותר מסתם בגדים; הם היו סמלים של התרסה נגד העידן השמרני שלאחר מלחמת העולם השנייה. רבים חושבים כי פרסלי הוא זה שהמציא את הסגנון, אך בפועל הוא העתיק אותו מלינק ריי, חלוץ הרוק: ריי, שעבר בעת שירותו הצבאי הליך של כריתת ריאה, ניסה לשמור על הריאה היחידה שנותרה לו מפני קור ומחלות – ולפיכך בחר ללבוש מעיל עור שידוע כמחמם במיוחד…
ביטוי חופשי, וכמה שיותר ממנו: שנות ה-60
בשנות ה-60, הרוק הפסיכדלי הופיע כתנועת נגד תרבותית החוגגת ניסויים והרחבת התודעה, לעתים קרובות תוך שימוש בסמים. להקות כמו הביטלס, הרולינג סטונס וג’פרסון איירפליין אימצו צבעים ודפוסים בוהקים ומרהיבים, ועיצובים בהשראת המזרח הרחוק (בעיקר הודו) – הן במוזיקה והן באופנה. בהשפעת החוויה הפסיכדלית והרוחניות של אותו אזור גיאוגרפי, מוזיקאים ומעריציהם קישטו את עצמם בבדים ‘זורמים’ ורחבים, הדפסים פרחוניים עם תבניות פייזלי, ואקססוריז גדולים, בולטים ונועזים במיוחד. ג’ניס ג’ופלין, למשל, קנתה לעתים קרובות את הבגדים שלה בחנויות וינטג’, ויצרה לעצמה מראה בוהמייני שהיה אותנטי ואוונגרדי כאחד. ההופעה האיקונית שלה בוודסטוק ב-1969, בה הייתה לבושה בחליפה עם מכנס מתרחב בסגנון טאי-דאי, ייצגה את האופנה של התקופה וחיזקה את מעמדה כאייקון סטייל של תנועת תרבות הנגד, יחד עם ג’ימי הנדריקס, שהגיע לפסטיבל בג’ינס פדלפון, חולצת פרנזים וסרט קשור לראשו.
מנצנץ, מוגזם וצבעוני: אמצע שנות ה-70
גלאם רוק, עם אייקונים כמו דיוויד בואי ואליס קופר, הכניס תחושה של תיאטרליות ואנדרוגניה לסצנת הרוק. אופנת הז’אנר התאפיינה בנצנצים, פאייטים, מגפי פלטפורמה ואיפור נועז, אשר טשטשו קווים מגדריים וחגגו את הביטוי העצמי. הסגנון הראוותני של הגלאם רוק השפיע הן על אופנת הרחוב והן על אופנת עילית, ונתן השראה למעצבים לחקור עיצובים אקסטרווגנטיים יותר ולדחוף את גבולות היצירה של עצמם. השפעת הגלאם רוק על אופנה הייתה עמוקה, דחפה מעצבים לחקור סגנונות חדשים, ואתגרה את התעשייה לחשוב מחוץ לנורמות המקובלות של יופי ומגדר. בולט במיוחד היה דיוויד בואי, בדמותו של זיגי סטארדאסט, אשר כמעט העלים את הגבול בין פנטזיה למציאות עם בחירותיו האופנתיות הייחודיות.
הולכים נגד הרוח: סוף שנות ה-70
שנים אלה הביאו לעליית הפאנק-רוק, ז’אנר שבא לידי ביטוי בעמדות אנטי-ממסדיות ואתוס ה-DIY. אופנת הפאנק הגיחה מרחובות לונדון, שם מצוקות כלכליות ואי שקט חברתי הזינו את הרצון למרד. הבוטיק של מלקולם מקלארן, “סקס”, שבהמשך הוליד את להקת סקס פיסטולס, הפך למוקד של אופנת הפאנק, והשפיע על דור של צעירים לדחות טרנדים מיינסטרימיים לטובת ביטוי אישי. בארצות הברית, להקות פאנק כמו הרמונס, שאבו השראה מחלוצי הרוקנרול והפיצו אותו בקרב הנוער. סגנון זה היה בעיקר גולמי ולא מלוטש: מעילי עור, מכנסי ג’ינס מרופטים, סיכות ביטחון וחולצות קרועות הפכו ללבוש הסטנדרטי, מה שהיווה אתגר עבור תעשיית האופנה. אופנת הפאנק הייתה ביטוי ויזואלי של הרוח העצמאית והמרדנית הזו, מאחר שדחתה את האסתטיקה המהוקצעת והממוסחרת של האופנה המיינסטרים, והעדיפה מראה גולמי, לא מסונן, שעסק בגישה כמו במראה. מעצבים כמו ויויאן ווסטווד שאבו השראה רבה מאסתטיקת הפאנק, שילבו את רוחו המרדנית באופנה הגבוהה והבטיחו בכך את השפעתה המתמשכת; לראייה, ווסטווד, שהלכה לעולמה לפני שנתיים, נחשבת עד היום לאחת המעצבות החשובות בעולם.
כריות או לא להיות: שנות ה-80
אמרתם שפע, אמרתם נועזות – אמרתם אייטיז. בין המאפיינים המובהקים של עשור זה היו “כתפי הכריות” האיקוניות, מגמה שהושפעה מאוד מעלייתם של מעצבים משפיעים כמו ג’ורג’יו ארמני, שחליפותיו המובנות עם כתפיים מוגזמות הפכו למרכיב עיקרי עבור גברים ונשים כאחד. למוזיקה היה תפקיד משמעותי בהפיכת המראה הזה לפופולרי במיוחד, כאשר אמנים כמו גרייס ג’ונס וכמובן חברי דוראן דוראן לבשו תלבושות שהדגישו את כתפיהם הרחבות והמרופדות. מוזיקאים אלה לא רק קבעו טרנדים אלא גם סימלו את הרוח הנועזת של שנות ה-80, שמיזגה תיאטרליות עם סגנון עתידני. תופעת כריות הכתפיים התרחבה אל מעבר לבמה ולמסך, חדרה לבגדי עבודה יומיומיים וללבוש ערב, והגדירה בסופו של דבר את האסתטיקה והאופנה של שנות ה-80.
נוחות היא הכל: שנות ה-90
בעשור זה, מוזיקת הגראנג’, בראשות להקות כמו נירוונה ופרל ג’אם, הביאה לקדמת הבמה גישה נינוחה יותר ואנטי-אופנתית. חולצות פלנל, מכנסי ג’ינס קרועים ומגפי צבא שבראשן דוקטור מרטינס, הגדירו את מראה הגראנג’ שמעדיף נוחות ואותנטיות על פני אסתטיקה. מראה הגראנג’ התאפיין בסגנון הקז’ואלי והלא יומרני שלו, גישה שהתאימה כמו כפפה ליד לדור שחיפש משהו יותר אמיתי ופחות ממוסחר. השפעת הגראנג’ עדיין ניכרת באופנה המודרנית, במיוחד בתנועת האופנה Normcore אשר תפסה תאוצה לפני כעשור, ודוגלת בבגדי יוניסקס פשוטים, מינימליים, נוחים ויומיומיים.
אז מה הגיע קודם?
בעוד שמוזיקה השפיעה ללא ספק על אופנה, ההפך נכון גם הוא: האופנה עיצבה את הזהות וההתפתחות של ז’אנרים מוזיקליים. הנראות החזותית של להקות רוק היוותה לעתים קרובות גורם קריטי בהצלחתן ובהשפעה התרבותית שלהן. הבחירות האופנתיות של כוכבי רוק עזרו להגדיר את הפרסונות הציבוריות שלהם, והפכו אותם לאייקונים לא רק בשל הכישרון המוזיקלי אלא גם בגלל סגנון הלבוש המיוחד שלהם. מעצבי אופנה שיתפו פעולה לעתים קרובות עם אמנים כדי ליצור מראות ייחודיים המשפרים את האסתטיקה הויזואלית של המוזיקה, כך שמערכת היחסים הזו בין מוזיקה ואופנה מדגישה את חשיבותה של זהות חזותית בתעשיית המוזיקה, כאשר שני התחומים מתערבבים ומשנים האחד את האחר ללא הרף.
ניתן לראות את השאלה מה בא קודם – מוזיקה או אופנה – כתרחיש של תרנגולת וביצה; מוזיקה ואופנה היו קשורים קשר בל יינתק כבר מההתחלה. על כן, הקשר הסימביוטי בין מוזיקת רוק לאופנה יצר כמה מהלוקים האייקוניים ביותר של המאה הקודמת, כמו חולצת “אני שונא את פינק פלויד” שלבש ג’ון לידון, סולן הסקס פיסטולס, חליפת הזהב של פרסלי, או הנצנצים של דיויד בואי. יום האופנה הבינלאומי הוא הזדמנות טובה להכיר בהשפעה של מוזיקת רוק על אופנה – ולהפך. בין אם דרך האסתטיקה המתריסה של הפאנק או חיבוק הפשטות של הגראנג’, אמנים מעולם הרוק הותירו חותם בל יימחה על עולם האופנה, והוכיחו שסגנון הוא לא רק מה שאנחנו לובשים – הוא שיקוף של מי שאנחנו ושל תנועות חברתיות-תרבותיות שמהוות עבורנו השראה.
