בעיתוי מושלם התנקזו לאירוע אחד כל הבשורות של שנות השישים: הגלולה למניעת הריון, הרוקנרול, שנאת החומרנות, המאבק הפמיניסטי, המאבק של ההומוסקסואלים והלסביות למען זכויות, הקריאה לשוויון בין הגזעים. מדע, רפואה, תרבות, הפצה חדשה של מוזיקה – כולם כמו כיוונו את עצמם לנקודה אחת בזמן, סוף שנות השישים, אוגוסט 1969, פסטיבל וודסטוק. פחות מחודש אחרי הנחיתה על הירח.
לא במקרה הפך פסטיבל וודסטוק לסמל. הרי היו פסטיבלים – ויש המעזים לומר: פסטיבלים מוצלחים יותר, מוזיקלית – לפניו ואחריו. אבל לא היה עוד פסטיבל שהפך למיתוס. שייצר מיתולוגיה. שסימל בעת ובעונה אחת את העולם החדש, האופטימי, המואר, המשכיל, המשוחרר מינית, וגם סיכם את שנות השישים בצורה כה מוצלחת.
עיתוי הוא הכל, לפעמים. והעיתוי של וודסטוק היה מושלם, בקיץ שבו נחת האדם על הירח, נחתו המוני בני אדם בחוותו של מקס יסגור. זמן קצר מאוד לפני ששנות השישים מסתיימות.
רוצה להתמקד בתאריך הזה, 15 באוגוסט, כי לתאריך זה משמעות רבה. מלחמת העולם השנייה שהחלה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין – הסתיימה ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת יפן לארצות הברית. ה-15 באוגוסט הוא התאריך שבו המלחמה נגמרה ונולד העולם החדש. זה שאחרי המלחמה. בנקודה הזו בזמן נולד הדור של וודסטוק.
האיתחול של התרבות המערבית התרחש בטווח הזמן הזה. מי שנולד ב-15 באוגוסט 1945, היום שבו הסתיימה מלחמת העולם השניה, חגג את יום הולדתו ה-24 בפסטיבל וודסטוק. זה הדור שנולד אל תוך מציאות שונה ומשתנה וכוונתי היא בעצם להסביר מדוע אין זה מקרי שדווקא הדור הזה אחראי לאחד ממפגני התרבות, החופש והחירות, האמנות והמיניות הגדולים ביותר. לכל תזה יש אנטיתזה. הדור הזה רצה אחרת מכפי שרצו הוריו. אם ההורים נאלצו לעמול קשות כדי לשרוד והשקיעו בפיתוח בורגנות חדשה, זהירה, שבבסיסה הצורך לצרוך – מכוניות (זהו “דור המכונית”, האמריקאים וגם האירופאים מתחילים לצאת מן הערים דוהרים על מכוניות חדשות) וגם שתי המצאות שעתידות לשנות באופן דרסטי את צריכת המוזיקה: הטלוויזיה והרדיו-טרנזיסטור.
קשה לסמן את הרגע המכריע בו נהפך הרוק לקול החדש של אמריקה. אולי היה זה הרגע בו אלביס פרסלי חצה את אמריקה בקדילאק מוזהבת או כשלנון צרח טוויסט אנד שאוט ב-1963 הקינקס חרכו את המגברים עם יו רילי גאט מי ב-1964 ומיק ג’אגר גנח ב-“Satisfaction”, ב-1965, אולי כשבוב דילן שינה את המסלול של הז’אנר עם קלאסיקה כמו אבן מתגלגלת ולקינוח הסיקסטיז ג’ימי הנדריקס הבעיר לעיני קהל נדהם את הגיטרה החשמלית ששינתה את חייו ואת חיינו, בפסטיבל מונטריי ב-1967.
“היה זה הרגע בו כל צעירי המערב הרגישו מאוחדים” אמר וויליאם מאן מבקר התרבות של הטיימס הלונדוני. ד”ר ארי קטורזה בספרו “המחר אינו יודע” כותב כי: וודסטוק ביטא באופן אותנטי את “תרבות הנגד” והאוירה הפציפיסטית של אחרי מלחמת העולם ה-2. וודסטוק היה המקום שאליו התנקזו הריחוף הפסיכדלי המוזיקה והאל-אס-די כמו גם מפגני עירום וחירות מינית ואימוץ של פילוסופיות מזרחיות. העולם נראה היה כמו מקום טוב יותר, פסיכדלי-סוריאליסטי ללא חוקים מגבילים וללא הפרדה מעמדית או גזעית. “היה זה אחד מרגעי השיא של הציוויליזציה המערבית” נכתב בעיתוני המערב
אם בבריטניה רוק היה כוח תרבותי ואמנותי ששינה כלכלית את מעמדה של הממלכה המאוחדת, בארה”ב זה התבטא באופן מורכב יותר. בקליפורניה התמקמה תת-תרבות של היפים שקבעה את משכנה בהייט אשברי בסן-פרנסיסקו; “תת-תרבות” אשר אחד הסממנים האופייניים לה היה הקשר בין מוזיקת רוק לסמים ודרך חיים אנטי-מטריאליסטית. תקופה מדהימה: כולם לבשו בגדים צבעוניים, בלעו כדורים חגיגיים, וניהלו טקסים ופולחנים של אהבה וחופש מיני. רוקנרול היה הארץ המובטחת שאליה ביקשו אנשי וודסטוק להגיע. חובבי ספרות לפתע ניגנו מוזיקה רועשת, דילן והנדריקס הבטיחו מהפכה, פעילי שלום ומתנגדי מלחמת ויטנאם ביקשו למוטט את “המכונה הטכנוקרטית הקפיטליסטית”, ג’ים מוריסון ו”הדלתות” הוציאו אלבומים ראשונים, “גרייטפול דד” חיו בקומונה ונסעו באוטובוסים וערכו קונצרטים של שעות ו”ג’פרסון איירפליין” קיבלו את המקדמה הגדולה ביותר שקיבלה להקה מחברת תקליטים. חצי מיליון צעירים הגיעו לראות את פיט טאונסנד שובר גיטרה, את ג’ניס ג’ופלין בוערת על הבמה ואת ג’ימי הנדריקס מעלה באש את ההימנון הלאומי. כולם דיברו על אהבה, שוויון חירות והקיץ היה חם, כולם הרגישו נאהבים וגם שוטרים שהתייצבו לשמור על הסדר נכנעו לכוח הפרח. דה פלאואר פאואר.
אולי וודסטוק הפך לאגדה לא רק מפני שחתם את שנות ה-60 אלא בעיקר משום שהונצח בסרט ארוך ויפה שהמשיך לתדלק את מהפכת הרוק הגדולה. הפסטיבל הסתיים ב-1969 אבל את הסרט המשיכו להקרין בהצגות חצות בקולנוע פריז וגם בעיר פריז. אנשים שטרם נולדו ב-1969 ראו את הסרט בשנות ה-90. המיתוס המשיך ובער הרבה אחרי שכבו הלהבות מהגיטרה של הנדריקס ורבים מגיבורי המהפכה מתו.
שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים, ועוד. אין ספק כי התנאים היו אופטימאליים להתעוררותה המחודשת של התנועה לשחרור האשה והפיכתה לתנועת המונים. ג’ניס ג’ופלין וגרייס סליק, לצורך העניין, היו שליחות נפלאות למען הרעיון. רוקנרול היווה זירה פוטנציאלית נהדרת לביטוי השוויון. המיניות הנשית. העוצמה. הנוכחות.
גם ביחס לקהילה השחורה בארה”ב החל לחלחל השינוי. בית המשפט העליון פסק כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר. זה היה קרב ממושך. היו מאבקים קשים של לבנים נגד כניסת שחורים למוסדות האקדמיים שהיו לבנים לחלוטין. הכומר מרטין לותר קינג, שקרא לאנשיו להיאבק למען זכויותיהם תוך התנגדות בלתי אלימה, נרצח שנה לפני וודסטוק. אבל את הרעיון ואת השוויון אי אפשר היה להרוג. הנדריקס הוזמן לנגן. שחורים הפכו לחלק אינטגרלי מתעשיית המוזיקה. הרוק’נרול ירש מהבלוז את הקצב ואת טכניקת הנגינה, אבל הרוח של וודסטוק כבר היתה שונה. עליזה ומינית יותר.
וודסטוק התרחש כאשר שיטת הפצת המוזיקה באמצעות תקליטים הגיעה לשיאה. מה שהחל עם המפץ הגדול של הביטלס, שלושה אלבומים בשנה וחצי, הפך לכוח להמונים. הרוק הופץ בכל ארה”ב, בריטניה והעולם שאינו דובר אנגלית. תרבות הרוקנרול הגיעה לשיא עוצמתה בפסטיבל וודסטוק. תרבות חדשה, דת חדשה. אופיום להמונים.
הרוק’נרול זכה להערצה היסטרית. לא מעט חוקרים ראו במוזיקה החדשה ביטוי של הערצה מינית לאייקונים מודרנים. המושג רוק’נרול שנולד מביטוי סלנג ל”זיון” הפך בסיקסטיז למותג שמבטא את הסגנון עצמו, אבל גם את סגנון החיים הסוער, הפרובוקטיבי והראוותני של אמני הרוק – שהגיע לשיאו העוצמתי והססגוני בפסטיבל וודסטוק, שם כנראה הומצא לראשונה השילוש – “סקס, סמים ורוק’נרול”
“המוזיקה שלי לא נועדה לגרום לאנשים להתפרע, היא נועדה לגרום להם להזדיין”. המילים האלה נאמרו על-ידי ג’ניס ג’ופלין לדיק קאווט, ה-מראיין של הטלוויזיה האמריקאית. “אהבה חופשית” היתה הביטוי החדש וג’ופלין, כמו רבים מבני הדור של וודסטוק, ביקשו את טשטוש הגבולות שבין “אהבה” לבין “סקס”, בין “מחויבות” לבין “חירות”.
האנרגיה העצומה המשתחררת מהקהל בהופעת רוק טובה, היא בדיוק אותה אנרגיה בלתי ניתנת לשליטה המשתחררת באורגזמה טובה. לקונצרט רוק לא הולכים כמו לקונצרט רגיל. לשבת ולצפות. לקונצרט רוק אתה הולך במטרה להיגנב. להידלק. לבעור. כמו הגיטרה של הנדריקס על הבמה, באחד מרגעי השיא של וודסטוק.
הקמפיין לפסטיבל היה מבריק: “שלושה ימים של שלום ומוזיקה”. זה בדיוק מה שרצו הצעירים. יומיים לפני הפתיחה החלו פקקי תנועה אדירים. אנשים רבים נטשו את רכבם בצד הדרך, ועשו ברגל את הדרך שנותרה עד לאתר הפסטיבל, שהגיעה לעיתים לעשרות ק”מ. היה רגע שבו למעלה מ-100 אלף כלי רכב היו בדרכי הגישה למקום. בחדשות דיווח שכמיליון וחצי בני אדם מכל רחבי ארצות הברית נמצאים בדרך לוודסטוק.
בסופו של דבר היו למעלה מ-400 אלף צופים. רובם נכנסו חינם, כי המחסומים קרסו. מארגני הפסטיבל דאגו להטיס אמנים במסוקים ועדיין חלק מהמופעים נדחו. הגשם והרוחות לא סייעו. מדי פעם נאלצו לנתק את מערכות ההגברה והתאורה שעל הבמה מרשת החשמל, כדי למנוע אסון.
היום הראשון של הפסטיבל התאפיין בפולק אמריקאי. ריצ’י הייבנס הגדול פתח. אחריו באו קאונטרי ג’ו מקדונלד, ג’ון סבסטיאן, להקת מים מתוקים, טים הרדין, מלאני, ראבי שנקר, ארלו גאת’רי וג’ון באאז.
ביום השני זהרו להקות החוף המערבי מקליפורניה: קרידנס קלירווטר ריבייבל, גרייטפול דד, ג’פרסון איירפליין, סליי אנד דה פמילי סטון. אחת הלהקות הבולטות שהופיעו ביום השני הייתה להקת הרוק והרית’ם אנד בלוז הבריטית, “המי”, שביצעה חלקים נרחבים מאופרת הרוק “טומי” שיצאה באותה שנה. במהלך ההופעה העיף גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, את פעיל זכויות האדם היהודי אבי הופמן מהבמה, לאחר שהאחרון התפרץ אליה, נטל את המיקרופון וניסה להקריא מסרים לקהל. בסיום ההופעה ניפץ טאונסנד (כהרגלו) את הגיטרה על הבמה, לא לפני שתחב אותה אל תוך אחד הרמקולים והשמיד אותו.
ביום האחרון של הפסטיבל ניגנו עשר שנים אחרי Ten Years After, הבאנד (The Band), דם, יזע ודמעות וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. גנב את ההצגה ג’ו קוקר, שבלט בביצוע אפילפטי ומוטרף את הגרסה המהפנטת שלו לביטלס “עם מעט עזרה מידידי”. הופעתו של ג’ימי הנדריקס מסיאטל חתמה את הפסטיבל והתקיימהכבר בבוקר היום הרביעי של הפסטיבל, 18 באוגוסט, במקום בחצות הלילה הקודם, עקב עיכובים שונים בלוח הזמנים. ההופעה נערכה לעיני כ-50,000 איש בלבד שנותרו באתר בסיום הפסטיבל. גרסת הרוק של ההמנון האמריקאי שניגן הנדריקס בגיטרה החשמלית שלו התפרסמה מאוד בזכות היותה הקטע המסיים בסרט המצליח “וודסטוק”.
אה, והיו גם סנטנה (ממקסיקו) וג’ניס ג’ופלין, שכמו הנדריקס הלכה לעולמה בגיל 27, שנה אחרי וודסטוק.
גניס ג’ופלין, כמו הנדריקס ושאר אנשי הפסטיבל הגשימו לכמה ימים את החלום הגדול של שנות ה-60 על עולם אמיץ, חדש, נפלא, חופשי, מיני. הפסטיבל המעורב, שחורים כמו ריצ’י הייבנס, הנדריקס וסליי אנד דה פמילי סטון הופיעו לצד בריטים לבנים ואמריקאים ארוכי שיער. הגלולה נתנה לאנושות את האפשרות לעשות סקס בחופשיות בלי אימת החתונה. המוזיקה החדשה סיפקה אפשרות לשחרר מהגוף את אימת הממסד.
הרוח של וודסטוק הייתה כחלום. פסטיבל שבו נשים הלכו עירומות, אבל אף אחת לא הותקפה. ירד גשם, נולדו ילדים, היה בוץ, אבל לא היו תקריות אלימות. מי שהיה שם לעולם לא ישכח. מי שלא היה תמיד יתרפק על המראות והצלילים. בוודסטוק היו המון סמים. נציגי התרבות החדשה האמינו בלגליזציה. היו כאלה שטענו שכולם צריכים לקחת סמים כדי להביא שלום עולמי.
מיד אחרי וודסטוק, אמני רוק החלו למות בשרשרת מסמים. ג’ימי הנדריקס (ספטמבר 1970) ג’ניס ג’ופלין (אוקטובר 1970) ג’ים מוריסון (יולי 1971). גם טים הרדין אחריהם. מצעד המתים כלל גם את מאמא קס מ”האמהות והאבות” וסנדי דני מ”פיירפורט קונבנשן” ומארק בולאן מ”טי רקס” ופול קוסוף מלהקת פרי, והיו עוד קורבנות.
בשורה התחתונה, וודסטוק הפך לאגדה למרות ההפקה (הכושלת) והארגון (הגרוע). הוא נרשם בזיכרון הקולקטיבי של העולם בזכות הרעיון הנאצל על מוזיקה שיכולה לשנות את העולם. על סמים כמשחררי תודעה ופותחי דלתות ועל היכולת לחיות בשפיות עם מיניות משוחררת. החלום ושברו. במאה ה-21 גילינו שבלתי אפשרי לנצח פונדמנטליזם וקפיטליזם חזירי עם שתי גיטרות, בס, תופים
