עשרים שנה מלאו ל”מנועים קדימה”, גדול האלבומים העבריים של המאה ה-21 ואחד מהאלבומים הישראלים החשובים והמטלטלים ביותר בכל הזמנים. מה היה בו, מה יש בו היום.
אחרי עשרים שנה, איפה אנחנו, מי אנחנו, לאן הלכנו ולאן הגענו. ביום ראשון 30 במאי 2004 יצא לאור “מנועים קדימה” – שהיה בזמן אמת האלבום הישראלי החשוב ביותר שיצא במאה ה-21, והנה חלפו השנים והוא עדיין כזה. הוא לא השתנה. אנחנו השתנינו.
———————————————————————————————————————————————————–
הם היו ארבעה. אביב גדג’ וגבריאל בלחסן מתלמי אליהו, שגם ניגנו גיטרות ושרו, גיל פדידה הבסיסט והכנר ואביב ברק המתופף. הם היו אלג’יר, הזעקה מהמושב בדרום, זו שביקשה לפרוץ והייתה מוכרחה להישמע. זעקת המחאה מול אלה שלא מתעניינים בתרבות, אלה שלא מבקשים עומק. קריאת זעם מול שדרת השחיתות שנוצרה כאן, שאגת המצוקה של אלה הנלחמים לשרוד בעידן ההון-שלטון. חלף הזמן והכסף הגדול עדיין זורם בחוסר הגינות אל אגפים מאוד מצומצמים ומסוימים של החברה הישראלית, הבנים-של והמקורבים ל… עדיין זוכים לחיים טובים יותר משלנו, האנשים הפשוטים והשפוטים.
מהפכה מתחילה ברגע שאדם מבין שאין יותר ברירה, ונאלץ להסיר את מחלצות העידון ולהיאבק בכל הכוח מול גלי הטיפשות והאטימות שמאיימים לסגור עליו. השיטה היא תמיד אותה שיטה – קודם מסממים אותך בהבלים, באסקפיזם מתקתק, אחר-כך נועצים אותך חזק לאדמה הקשה של המציאות. אתה על הרצפה, חולם שאתה עף אבל אתה על הרצפה – מרוסק כמו היונים בסיפור של דויד פרץ ממוטט, חסר תכלית – והם דוהרים במכוניות הארבע על ארבע, ממפגן טעימות סושי לערב טקס חלוקת פרסי הפרסום.
אם אתם רוצים שמשהו ישתנה, פיתחו להזדמנות את הדלת. מחאה קולקטיבית נגד העוול, הטיפשות, ההזנחה, הכוחנות. אלג’יר הייתה הזדמנות להתחיל איזשהו גל הדף קטן. כי אם אתם רוצים מהפכה, תנו לה לקרות. שנים חיכינו למישהו שיבוא וייקח את המקל ויגיד אחריי, בלי להתעייף, בלי להימלט אל חיק החזרה בתשובה לייט, בלי להסתנוור מהחיבוק הממסדי.
מנועים קדימה של אלג’יר היה ונותר אלבום כזה, מהסוג שמאפשר שינוי. לא רק מפני שהוא אלבום נפלא כמו “שינויים בהרגלי הצריחה” של החברים של נטאשה או “סוף עונת התפוזים” של תמוז, אלא מפני שהוא איפשר לפתוח דלת אל עתיד אחר, להציל את נשמותינו ואת עתיד ילדינו. אלג’יר – ולא כולם הבינו את זה – היו התקווה שמשהו טוב יקרה, והוא לא יקרה במק. . כדי לקבל אהבה, צריך לפתוח את הדלת כשהתקווה מתדפקת. כדי ליצור שינוי, צריך לרדת לרחובות החמים ולהניף את הדגל. הדגל של המהפכה.
אלג’יר שחררה את מנועים קדימה במאי 2004. בינתיים העולם בער, התפרק, וישראל עברה מגיפה, חוקי חירום וטבח נורא. דומה שהמדינה השתנתה לחלוטין. מי משחק במגרש הטניס, עם אחותי הקטנה? זועק אביב גדג’ בשיר הנושא של האלבום.
ואני ממשיך ביני לבין עצמי: ומי יושב עם היד על הברז? מי קובע מה יינתן לציבור הרחב ומה לא? מי רוצה לסמם את המוחות והנפשות של ילדיי בהבלי-אירוויזיון ומאסטר שף וזריקות דיאטה וריאליטי ושירי תועבות במעטפת של חיוכים ושמלות נוצצות וכוכבים שנולדים על SMS של גדודי חברים ומקורבים, מי ייתן פרח, מזור לנפש הרעבה, ספר לירי, סרט מהורהר.
אין אפשרות לפרק לפרטים את המרקחת המבעבעת, הקודחת, הלוהטת ומהפנטת שיצרו שני ראשי החץ של אלג’יר, גבריאל בלחסן מנוחתו עדן ואביב גדג’, מניצולי שואת הדרום ב-7 באוקטובר, שיזכה לחיים ארוכים.
“תיפתח האדמה בשבילך”, גדג’ מצמרר; “דבר אלי לפני שיהיה מאוחר”, הוא מתחנן; “יום אחד אני אהיה מאושר”, הוא אומר תפילה, “את צריכה קצת קיטש, בחיים ההפוכים שלך”, הוא אומר. נובלס, אקסטזי, חסה, שמפניה. החיים ההפוכים הם שלנו, תנו לנו קצת קיטש. וגם “מתנה” – שמתכתב עם רדיוהד, ו”הביאו את הנגרים” היפהפה, שירים שמלטפים ומרגיעים ומנחמים, בטרם בא הרעם הגדול, רעידת האדמה של “מנועים קדימה” שהוא גם דיווח מתוך התרחשות של אונס, חייל גולני ונערה דתיה, בנתיבות, “תפילת הדרך לא עזרה” הוא זועק.
ומה בנוגע ל”פעמוני המאה” שמכריז על חורבן מדינת ישראל במלאת לה מאה שנה ו”בתוך הצינורות”, שכל כולו שאגה אל השמיים, אל היקום. תחינה לאלוהים, שיבוא ויציל ותיאור תוך כדי התרחשות של אובדן שפיות הדעת, קריסה מוחלטת אל תוך הסוף.
בזמן ההוא גלגלצ הייתה מכתיבת הטעם, ממליכה מלכים וקובעת מי לשבט ומי לחסד. גלגלצ אטמה אזניה לצלילים ואת עיניה למשמעות. הסינגלים של אלג’יר התנפצו על חומת הפלייליסט שחירב את הזמר העברי. גם ערוץ 2 – מדורת השבט, וידיעות אחרונות העיתון של המדינה לא הבינו את מה שהם שומעים. “מנועים קדימה” היה מפץ מואר ומאיר, מעורר מחשבה ומזהיר של הישראליות החדשה. אבל המיינסטרים הישראלי תמיד חיפש בידור וכוכבים נולדים במקום להט ומשמעות, ולכן גם כשנמכרו 20 אלף עותקים מ”מנועים קדימה”, וגם כשברי סחרוף ואהוד בנאי באו להרים עם אלג’יר מופעי ענק משותפים וסוחפים, הממסד חשד והמיינסטרים הישראלי לא השתכנע. גם אחרי סיבוב המופעים המשותפים עם הרביעיה הישראלית העכשווית ותזמורת האנדרלמוסית, גלגלצ לא רצתה את אלג’יר והתרבות העברית לא הרימה אותם על כפיים.
זה לא בגלל הרייטינג, כי אלג’יר הצליחה בשטח ובפועל. זה בגלל הפחד. אלג’יר היוותה איום על השיטה המייצרת בריחה, בידור, קצף קל במקום עומק, זעם, מחאה ומשמעות.
לא בכל שנה או עשור יוצא אלבום מכונן וטעון במשמעות כמו “מנועים קדימה”. כתבתי את זה ב-2004 אני כותב את זה שוב היום. עם השנים יותר אנשים יבינו איזה מטען נפץ נצרר בין מילותיו וצליליו של האלבום הזה.
וכדי להבין תהליך יש חובה להבין את הרצף. את מעשה הבריאה של האמנות, את מרוץ השליחים האינסופי, את המקל המועבר מהאחד לשני, את הדור הזה שמבעיר את השטח, למען עתיד טוב יותר. “מנועים קדימה” הוא האבן שהושלכה אל המים, ועכשיו המעגלים הולכים ומתרחבים, ומתפשטים. מעגלים של משמעות שיתפזרו הלאה והלאה.
בארמית “מאי משמע” פירושו: מהו הדבר המלמדנו שאמנם כך ההלכה, או זאת היא הכוונה? הדבר הזה הוא נקודת הכאב, המצויה בכל דבר, בכל אדם. אין משמעות ללא חיבור לנקודת הכאב. אין טעם לחיים, בלי לדעת שהם עתידים להסתיים. אין יכולת להרגיש, לאהוב, להתרגש, להיאהב, לחוש, למוש – בלי הידיעה הברורה שאנחנו במסלול מסוים בעולם הזה.
אלג’יר הצליחה לגעת במשמעות החיים והקיום. קיום ישראלי קטן, אקראי, עלוב רוב הזמן – קיום מתמוטט. בו זמנית אלג`יר ידעה להעביר את כל התחושות והכאבים דרך פריזמה ישראלית, שבדרך כלל אינה נראית לנו. זה מה שהופך אמן מניהיליסט מקונן למורה-דרך. סוג של רב חילוני עם גיטרה וקול שחודר את שערי השמיים וגם את הלב.
אמן שאינו מייצר משמעות הוא לא אוֹמן Artist – יוצר, צייר, פסל, מוזיקאי או סופר –
הוא א וּ מ ן – בעל מלאכה. בדרן מיומן. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים להופעה של מישהו או שומעים שיר ברדיו. אפשר ללגלג מכאן ועד קץ כל הימים, אבל אמנים שלא ייצרו משמעות לא שרדו, לא בתודעה ולא בספרי ההיסטוריה, גם אם מכרו הרבה.
אלג׳יר, שירת הדרום החם, תפילות בית כנסת, חיילי גולני, עולים מחבר העמים, נערות דתיות, חזן עם אקדח על המותן עולה לקונן קינה על חורבות ירושלים, על שאריות באר שבע. יום אחד אולי נהיה מאושרים. אולי.
והילדים. תמיד אלה הילדים שעושים לי את זה בשירים של אלג`יר. הילדים השחורים והילדים הלבנים ב”נאמנות ותשוקה”, הילדים הרצים יחפים ברחובות נתיבות ב”מנועים קדימה”. וכולם מוחאים כפיים.
לפעמים, מעשה שנעשה משנה את העתיד. מנועים קדימה יצא לאור ומבחינתי, העולם כבר השתנה. אנחנו חיים בעולם שמנועים קדימה כבר קיים בו ושיריו יכולים להישמע. עכשיו צריך לפתוח את הדלת ולצאת אל העולם ולשנות את המציאות.