סיאטל ידועה בתפקידה התרבותי החשוב בייצוא כמה מגיבורי הרוק הגדולים ביותר תחילה עם להקות הגראג’ רוק בשנות ה-60 ובעיקר עם להקות הגראנג’ בשנות התשעים. אך אין ספק, שגדול גיבוריה הוא מי שנחשב עד היום כגדול הגיטריסטים בכל הזמנים ג’יימס מרשל הנדריקס. ג’ימי הנדריקס נולד בסיאטל למשפחה דלת אמצעים, והחל לנגן בגיטרה כשהיה בן 15. ללא השכלה פורמלית ועם חוש דמיון מפותח כשהשפעותיו מגיעות מהרוקנרול והבלוז, הנדריקס למד עם השנים לפתח את סגנונו הייחודי שיקנה לו מקום של כבוד בפנתיאון הגיטריסטים. בשנת 1961 התגייס לחטיבת הצנחנים האמריקאית ממנה השתחרר שנה מאוחר יותר והחל לפתח את המוניטין שלו כגיטריסט כשעבר לאזור נאשוויל שם ניגן במועדונים המקומיים.
דווקא שם, ולא בנסיבות חיוביות, עוצבה אישיותו המוזיקלית וסגנון נגינתו ושל הנדריקס. הגיטריסט האפרו אמריקאי הגיע לנאשוויל שבטנסי, בירת הקאנטרי הלבן, שנודעה גם בקהל גזעני וחסר סבלנות. נגינתו במועדונים הופרעה לא פעם ע”י בריונים גזענים שעמם הנדריקס נאלץ להתמודד. הללו הכריחו אותו, כאקט של השפלה, לנגן עם השיניים, מאחורי הגב וכו’, שיהפכו להיות מסימני ההיכר הבולטים שלו ומושא להתפעלות וחיקוי של גיטריסטים רבים מבלי להכיר כלל את סיפור המצוקה שעמד מאחורי אותם “פעלולים”. השמועה על הגיטריסט הפנומן הגיעה לאוזניהם של צמד האחים אייסלי הפופולרי שצירף אותו כגיטריסט מלווה. משם המשיך הלאה וניגן עם ליטל ריצ’ארד וקרטיס נייט. נגינתו של הנדריקס כבר אז הייתה יוצאת דופן ומאזינים נשארו דרוכים לשמוע את הסולואים של הגיטריסט האלמוני הצעיר.
בשנת 1966 הגיעה להקת האנימלס הבריטית לטור נוסף בארה”ב. היה זה הטור האחרון של בסיסט הלהקה, צ’אס צ’נדלר, שהתחיל לפתח קריירה חדשה כצייד כישרונות. בשיטוטיו במועדונים של מנהטן בניו יורק הוא שם את עינו על הגיטריסט הצעיר והכישרוני והציע לו להיות מנהלו ולהתלוות אליו ללונדון. באנגליה, ציוות צ’נדלר להנדריקס את הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיטש מיטשל, שני נגנים בריטיים מקצוענים וכך הוקם ההרכב The Jimi Hendrix Experience. הלהקה הפיצה את הבשורה של הנדריקס ונרשמה בתולדות ההיסטוריה של המוזיקה כאחת מהשלישיות החזקות ביותר ברוק. עבודה מאומצת מצד צ’נדלר להפוך את הנדריקס לפופולרי, הפכה תוך חודשים ספורים את הגיטריסט האמריקאי הצעיר לכוכב עולה. תוך זמן קצר שיריו הפכו ללהיטים שחרשו את המצעדים ופתחו למאזינים רבים את התת מודע עם יצירת צלילים שלא נשמעו עד אז וטקסטים שעסקו במדע בדיוני.
העובדה שרדינג ומיטשל היו תחת הנהגתו של הנדריקס הפכה לרגע משמעותי בתרבות ובמוזיקת הרוק שנראה כאילו חזרה אל יוצריה השחורים, בעוד הז’אנר הפך להיות נחלתם של מוזיקאים לבנים. במהלך השנים 1967-1970 הנדריקס הפך להיות סופרסטאר טוטאלי, כשגם במולדתו הוא הופך להיות אליל רוק עם הופעתו הנודעת בפסטיבל מונטריי בקיץ 67. שלושת האלבומים שהוציאה השלישייה והיחידים שיצאו בחייו של הנדריקס, מכילים כמה מהשירים האייקונים ביותר בתולדות הרוק שהותירו את חותמם. הנגינה הווירטואוזית של הנדריקס, חטיבת הקצב הדינמית של רדינג את מיטשל והרצון של הנדריקס להתפתח וליצור צלילים באמצעות אפקטים לגיטרה וטכניקות אולפניות חדשניות, הפכו את הנדריקס לאחד מכוהני הרוק הפסיכדלי ואבות המטאל בחלק משיריו מתוגברי הדיסטורשן שפלירטטו עם ז’אנרים רחוקים לכאורה כמו ג’אז ורוק מתקדם. כל אלו הפכו אותו לדמות אהובה בשל רצונו העז ללמוד ולנגן דברים חדשים וכן בזכות צניעותו הרבה כאדם שלא הפריז בשבחי עצמו בניגוד לעולם שראה בו אליל גיטרה עם תשומת לבם של כמה מהמוזיקאים המובילים כמו פול מקרטני, אריק קלפטון ומיילס דיוויס.
עם הפופולריות העולה והלחץ הגובר על הנדריקס כאקט הופעות מוכר, החלה הדרדרות במצבו האישי והבריאותי של הנדריקס ששקע בסמים באופן קיצוני. גם ההתדרדרות ביחסים בין חברי הלהקה בעיקר על רקע הלחץ שהפעילו מנהגי “הפנתרים השחורים” שהאשימו את הנדריקס בחנפנות לקהל הלבן והפצירו בו להחליף את שני הלבנים הבריטים בנגנים שחורים. הלחץ לבסוף עבד והנדריקס החליף תחילה את רדינג בבסיסט בילי קוקס ולאחר פסטיבל וודסטוק גם את רדינג במתופף באדי מיילס. ההרכב החדש נודע בשם Band of Gypsys. בתחילת שנות ה-70 החזיר הנדריקס את מיטשל לעמדת המתופף והמשיך להקליט ולהופיע איתו ועם קוקס תחת השם The Cry of Love. באוגוסט 1970 נתן הנדריקס את אחת ההופעות האחרונות שלו בפסטיבל האי ווייט בבריטניה. זמן לא רב אחרי ההופעה הזו, הנדריקס שהיה תשוש פיזית ונפשית מהעומס והלחצים הבלתי פוסקים, נמצא מת ככל הנראה לאחר שנחנק מהקיא של עצמו בגיל 27, כשהוא מותיר אחריו שלושה אלבומי אולפן שזכו למעמד של קלאסיקה.
מותו הפך את הנדריקס לאגדה ואת שמו כסטנדרט לגיטריסטים צעירים שרוצים להשתפר ולהתמקצע בנגינה על הגיטרה. כמויות ההקלטות שלא ראו אור בחייו הפכו למפעל משגשג בין אם בהקלטות אולפניות ובין אם בהופעות. מעבר לפירוטכניקה המרהיבה, האגדה שאופפת את שמו וחשיבותו כגיטריסט אדיר ומצליח מסחרית ואמנותית, הנדריקס היה מוזיקאי סקרן וחדשן שעם חומר כה מעט שהוציא, השפיע על כמה מהאקטים הגדולים במוזיקת הרוק ובמוזיקה הפופולרית בכלל. מהשפעות על להקות פסיכדליה ומטאל ועד לראפרים ויוצרי מוזיקת נשמה ו-B&R, הנדריקס נחשב לאחד האומנים החלוציים והמשפיעים בתולדות המוזיקה.
