העולם עמוס מקרים מצערים של אנשים שהשפיעו על התרבות העולמית, הגיעו לזיקוק כמעט מושלם של אנושיות במיטבה וזכו להכרה ותהילה שהגיעה להם רק אחרי מותם. פרננדו פסואה, גדול משוררי וסופרי פורטוגל, כתב בטקסט שנכנס ל”ספר האי נחת” שהוא יהפוך לאחד היוצרים הגדולים ומגדולי הכותבים, אבל לו אין מה לעשות עם התהילה הזו ולחלוק את הידיעה על כך עם אף אחד מאחר והוא כבר יהיה מת וקבור באדמה. כך היה המצב גם עם ניק דרייק. הילד המבטיח שתפס את עינו של ג’ו בויד המפיק שחשף לעולם את פינק פלויד ופיירפורט קונבנשן, התברר מופנם וביישן בצורה קיצונית. מי שתואר בימי נעוריו כספורטאי מצטיין, בדחן לא קטן וחובב בירות, לקח קשה את חוסר הצלחתו המוזיקלית בימי חייו שהסתיימו באופן טראגי אחרי שנים של דיכאון וחוסר ביטחון. בימי חייו, ניק דרייק הקליט שלושה אלבומים יפיפיים ונוגים שהגדירו סאונד ייחודי לא רק בעולם הפולק, אלא הלאה גם לטריטוריות הרוק האלטרנטיבי ומעבר לו.
בשני סשנים בלילות ה-30 ו-31 באוקטובר של שנת 1971, הגיע ניק דרייק מצויד בגיטרה אקוסטית בלבד כשבאולפן נכח רק המפיק ג’ון ווד. בויד נסע לאמריקה ודרייק ידע שווד הוא האדם שהוא רוצה איתו. גם עם אדם אחד בחדר, דרייק הפנה את גבו אל ווד שהקליט איתו 28 דקות של שירים מינימליסטיים, חשופים, כאובים וכואבים ללא שום ליווי מלבד דרייק עם הגיטרה האקוסטית ופסנתר בשיר הראשון שגם עליו דרייק ניגן. התוצאה היא Pink Moon, אחד האלבומים החשובים ביותר שהוקלטו בהיסטוריה. עד אז, לדרייק היו שני אלבומים עמוסי עיבודים ותזמורים בהשפעת מוזיקה קלאסית וג’אז. עם כל המי ומי של תעשיית המוזיקה הלונדונית הצבעונית. מהבסיסט הנודע דני תומפסון ועד לאיש הוולווט אנדרגראונד ג’ון קייל. כולם ניגנו באלבומיו של דרייק.
הקהל הרחב היה עמוק בתוך העולמות הצבעוניים והגרנדיוזיים של הפרוג, המטאל והגלאם. אותם לא עניין סינגר סונגרייטר רגיש עם גיטרה אקוסטית. המכירות היו זעומות. ביקורות מעטות התלהבו, שידורים ברדיו לא היו בכלל. חברת התקליטים שלו “איילנד”, איבדה בו אמון שיספק להם להיטים והשקיעו בו פחות כסף. כל אלה הובילו את דרייק לניכור חברתי, תסכול ודיכאון. לא סייעו גם ההופעות שלו בהן הזמר הביישן התקשה מול קהל חסר סבלנות במועדונים. הוא הלך לטיפולים פסיכיאטריים ושקע במריחואנה. ליוצר הרגיש לא נשארו עוד הרבה כוחות. כשהוא הביא את האלבום הקצר לחברת התקליטים “איילנד”, לא הבינו למה הבחור סיפק 11 שירים קצרים עם אורך כולל של פחות מחצי שעה. “אני לא יכול לתת עוד” הוא השיב.
צדק הארכיטקט הגרמני-אמריקאי לודוויג מיס ואן דה רוהה כשאמר ש”Less Is More”. זו אמירה שנועדה לאלבום כמו Pink Moon. ניק דרייק שהיה סטודנט לספרות בקיימברידג’ ונגן גיטרה ייחודי בעל סגנונות פריטה וכיוון שלא נראו בנוף של המוזיקה הבריטית. כל אלה סייעו לעובדה שהוא יחיד וייחודי שנראתה בברור גם כשהוא לבדו ללא ליווי. במנגינות פסטורליות ומלנכוליות, הוא שר על המוות הבא, זיכרונות מרגעים מאושרים שהיו ואינם, עם דימויים רומנטיים מהטבע הגדול מן הדבר הזה שנקרא חיים. היצירה הזו כוללת כמה מהרגעים היפים ביותר שהקליט דרייק עם שיר הנושא, Place to Be ו-Things Behind the Sun. הגיטרה מנוגנת כאילו הייתה פסנתר בכך שדרייק מספק שני תפקידים מצטלבים על כלי אחד (בכל זאת, אוהב באך). והוא שר בקולו הנוגה כמה מהטקסטים היותר עצובים שנכתבו במוזיקה הפופולרית.
ב-Place to Be, דרייק עושה קסם לא יאומן שרודף אותי שנים. לא כולנו יודעי תיאורית מוזיקה, אבל יש בשיר הזה קסם שמתבטא במיתר הכי גבוה של הגיטרה שדרייק כיוון כמו שהוא יודע. בעיקרון הוא מנגן תו לה (A) שנשאר לאורך כל 2 הדקות של השיר עם כל האקורדים. משהו בתו הזה נותן לשיר גוון שמתכתב עם הטקסט. יש לו גוון חם, שכל מי שמחבר צליל ותמונה, מדמיין את אותם שמיים כשהשמש זורחת עוד מעט כמו שרואים בעטיפת האלבום, במה שנראה כמו לקראת חמש בבוקר. יש בתו הזה משהו שגם מחזיר אותך לאיזה זיכרון ילדות טהור ואהוב שנראה כל כך רחוק וכמעט לא מציאותי לעומת ההווה החונק כיום. או אולי געגוע למשהו שמעולם לא היה ורק נדמה שהיה.
And I was green, greener than the hill
Where flowers grow and the sun shone still
Now I’m darker than the deepest sea
Just hand me down, give me a place to be
לא תמיד זה היה כך. לפני שלוש שנים, הוא באמת היה ירוק יותר מהגבעה. לא ירוק מקנאה. ירוק כמו המרחבים הפסטורליים בהם גדל. אז הייתה לו גם עטיפה ירוקה על פני אלבומו הראשון Five Leaves Left. אלבום שהסטודנט הצעיר לספרות בקיימברידג’ יצר כשהיה מחסיר הרצאות כדי לתפוס את הרכבת ללונדון, שם הקליט ב-Sound Techniques את הראשונים בשיריו.
זה מדהים לחשוב על הנער הצעיר, מחמיץ הרצאות על קיטס או שלי ומממש את מה שהוא קרא מהם ביצירות שלו. דרייק נראה מושרש ברומנטיקה. האהבה שלו לדימויים מהטבע בנוסף למוזיקה שמרגישה כמו פסקול למרחבי הטבע מחזקת את הרעיון. אבל השירים שלו הם כמו ציורים שנעים בין הנופים הפסטורליים של ג’ון קונסטבל למשיכות המכחול העזות שמצביעות על רגש כבד ומיוסר של ואן גוך. הנער הצעיר הזה שנוסע ברכבת ונוסע מחוץ למימד חייו הסטודנטיאליים אל עבר לונדון הזוהרת. שם כל השמות המוכרים בסצנה עוזרים לו ומקליטים אותו ואיתו. כ-שFive Leaves Left יצא לאור, הוא בא לחדרה של אחותו גבריאל, אמר לה “הנה זה”, הניח את התקליט ויצא מהחדר. כזה היה ניק דרייק. ועם גישה כזו שמפחדת לבוא ברעש אל העולם, היה קשה מאוד לזמר הצעיר שכבר התקדם הלאה לעוד חלק של יופי בטרילוגיית חיים שלמים.
ובאלבום הזה היו פלאים. הוא לא בדיוק היה הסינגר סונגרייטר הרגיל שהושפע מדילן ופיל אוקס. יחד עם הפולק האנגלי, דרייק טייל בין מוזיקה קלאסית עם עיבודי כלי קשת מופתיים שהרגישו כאילו שייכים ליצירה קאמרית לג’אז הרפתקני שגם ציית למסורות עם בלדות פסנתר ואקורדים ממיסים.
Bryter Layter, אלבומו השני, יוצא שנתיים אחרי. הפעם הוא כולל ליווי של קליברים. מפייפורט קונבנשן, הביץ’ בויז, סופט מאשין וג’ון קייל שכבר היה אחרי הפרק של הוולווט אנדרגראונד בחייו. עוד הרכב שגדולתו נתפסה מאוחר מדי. דרייק רצה עיבודים עשירים כמו אלה שיצאו מהמוח החד פעמי של בריאן וילסון ב-Pet Sounds. התוצאה בפועל הייתה קרובה עוד יותר לג’אז מאי פעם. למען האמת, יחד עם אלבומים של ג’ון מרטין וג’וני מיטשל, Bryter Layter הוא דוגמה מושלמת לשילוב בין השירים האקוסטיים האישיים לעיבודים עשירים בנוסף לאלתורים ספונטניים. השיר At the Chime of the City Clock הוא מעין מסה של דרייק שממחישה כמה הוא היה מושרש ברומנטיקה. עם מנגינה שלא נשכחת בשמיעה ראשונה עם כל מה שעושה שמחה בלב – אקורדים שעושים פרפרים בבטן, עיבודי כלי קשת “ענניים” שכאלה, סולו סקסופון שמנהל דיאלוג עם דרייק והטקסט. וואי איזה קושי. דרייק יוצר מעין נרטיב של אדם אבוד בעיר התעשייתית המודרנית . אפשר היה להאמין שהבחור יצא מהמאה ה-19.
אבל זו לא הטכנולוגיה. זה דרייק שלא מרגיש בנוח בעולם פוסט מודרני שעבר כמה תהפוכות אחרי המודרניזם שסבל מהקושי של חוסר היאחזות במשהו. ובמה יש להיאחז בלונדון בסביבה עם ילדי שמנת ארוכי שיער שמדברים על שלום ואהבה חופשית כאילו היה זה צ’יפס? וזה היה היופי המהמם של דרייק. הוא מעולם לא צעק דברים שהרגשנו ועודנו מרגישים. הוא לוחש אותם לעצמו, לפחות היום העולם מקשיב.
ב-Pink Moon זה כבר שיא הלחש. אבל הקול גדול ונשמע. עם כמה שיש שם שירים שעומדים בזכות עצמם, קשה להפריד אותם מגוף היצירה השלם שמרגיש כאילו מדובר ביצירה אחת. יומן של אדם המצוי בליל האפל של נשמתו. אפילו בקטע האינסטרומנטלי היחיד Horn, דרייק מביא את כל כולו ומבהיר לנו את הלך הרוח של האלבום. הוא משתמש רק בכמה תווים מינוריים ונעזר במרווח של שקט ביניהם. בלי מילים, אפשר לשמוע את הכותב העצוב. הוא לא מיוסר. הוא לא זועק אל העולם. הוא מתקשה למצוא עצמו בעולם עמוס וחסר סבלנות. ובעולם העמוס, הוא הניח את סלילי ההקלטה במשרדים של “איילנד” מבלי לעדכן אותם על כך. הם שמו לב אליהם רק לאחר כמה שעות.
בתקווה לשנות את המצב, נשכר הצייר מייקל טרוויצ’יק. ידידה של אחותו של ניק, השחקנית גבריאל דרייק. העטיפה בניגוד לתצלומים מהאלבומים הקודמים, כללה ציור סוריאליסטי כמעט סהרורי א לה סלבדור דאלי במטרה למכור יותר עותקים עם טרנד הסוריאליזם על גבי עטיפות אלבומי רוק. אפילו פוסטר יצא לקידום בצעד לא שגרתי. Pink Moon יצא ב-25 בפברואר 1972 ובהחלט זכה ליותר תשומת לב מקודמיו. לא באופן דרסטי. שוב מעטות היו הביקורות המפרגנות. המכירות לא היו בשמיים. אפילו מעריצו הגדול של דרייק ממגזין Sounds, מבקר המוזיקה ג’רי גילברט הביע את אכזבתו מהאלבום.
העולם לא היה מוכן לסט שירים עירומים, עגמומיים וכנים. דרייק היה שבור. השירים שהבהירו על מצב נפשי לא יציב, כאילו ניבאו את העתיד לבוא. הוא הסתגר בבית הוריו. ניסיון להקלטת אלבום רביעי הסתיים בלי תוצאות. שנתיים אחרי הירח הוורוד שבא להשיג את כולנו כדברי דרייק, הוא נמצא מת בחדרו ב-25 בנובמבר 1974. נקבע כי לא הייתה התאבדות והוא נטל כמות גבוהה מדי של תרופות נגד דיכאון. קולו של מי שנדמה שריכז את כל הצער והעצב בעולם והוציא אותו בלחישה נדם. עד תחילת המילניום, הוא היה נחלתם של מעטים ומפורסמים כמו רוברט סמית’, קייט בוש, פול וולר ומייקל סטייפ ועד לאהוד בנאי.
כל זה השתנה כשב-1999, דרייק קיבל סופסוף את המגיע לו והפך לכוכב אחרי ששיר הנושא נוגן בפרסומת של פולקסווגן ובו בני נוער יוצאים לנסיעה לילית אחרי מסיבה כשהשיר מתנגן. האלבום קפץ במכירות בין לילה. כולם רצו את הפסקול הפסטורלי לנסיעת לילה כמו בפרסומת. מ-6,000 עותקים בזמן אמת ל-74,000 אחרי הפרסומת. רק ניתן לתאר מה היה קורה לו דרייק היה עוד בינינו וקוצר את פירות הצלחתו שהגיעו אל מאזינים רבים. המורשת המועטה היא מוזיקה לחיים שלמים. בטח כשהאלבום הכי מינימליסטי שלו הפך למצליח ביותר עם רזומה של מיקומים ברשימת האלבומים הגדולים של הרולינג סטון, לנחלתם של כמה מהמוזיקאים המצליחים ביותר בארבעים השנים האחרונות ולפסקול חייהם של אנשים בשלבים שונים בחייהם.
דרייק הוא קולם של אנשים בתקופות מלנכוליות בחייהם. לא רומנטיקה מיוסרת. לא הדיכאון השחור משחור של אנשי הגראנג’, לא המקרה האבוד של טיפוסים כמו איאן קרטיס. ניק דרייק ניסה להאמין באופציות אחרות. אבל הוא היה נפש רגישה. הוא הקול של נפשות רגישות שאנחנו המשוטטות ברחוב בניסיון לחפש איזה מקום להיות בו. אולי זה לא באמת היה מתסכל עד הסוף. מלבד From the Morning האופטימי שמסיים, אני רוצה להתעכב על השיר הארוך ביותר באלבום Things Behind the Sun. אם שירי דרייק היו התנ”ך, אז השיר הזה הוא כמו קהלת. הוא מייעץ למאזין כאילו התבגר ב-40 שנה ומביא את השקפת עולמו לגבי אנשים והתנהגות בעולם שכזה. העולם הזה שלא תפס איזה פלא הילך עליו בזמן אמת. העולם שהיה קשה בשביל בחור עדין שכזה. מי יודע כמה הוא היה מיטיב בחייו, כמו שהוא מיטיב היום 40 שנה אחרי מותו. אנחנו מקשיבים. אנחנו מפנימים.
Look around, you’ll find the ground
Is not so far from where you are, but don’t be too wise
For down below they never grow
They’re always tired and charms are hired from out of their eyes
Never a surprise
