London Calling הוא אלבום האולפן השלישי שלThe Clash והתקליט הכפול הראשון שלהם. האלבום נחשב ליצירת המופת של הלהקה והוא נמנה עם אחד האלבומים החשובים והאייקונים בתולדות הרוק. לאחר שני אלבומי פאנק ראשונים, באלבום זה אפשר למצוא בכל אחד מ- 19 שיריו, השפעות שונות מסגנונות מגוונים מכל העולם, מבלי לוותר על התוכן הפוליטי והמחאתי שמאפיין את הלהקה. בהובלת ג׳ו סטראמר ומיק ג׳ונס, הלהקה שילבה את הרוח הפאנקיסטית הלונדונית של סוף שנות השבעים, עם רגאיי וסקא ג׳מייקנים ורוקאבילי ורית’ם אנד בלוז אמריקאים. בנוסף לארבעת חברי הלהקה, הצטרפו להקלטות נגני אולפן בכלי נשיפה כמו סקסופון, טרומבון וחצוצרה, לשילוב סגנונות אלו.
עטיפת האלבום, היא עוד גורם משמעותי שהפך את האלבום לאייקוני ומפורסם בעולם המוסיקה. העטיפה כוללת תמונה שבה בסיסט הלהקה, פול סימונון, שובר את הגיטרה שלו במהלך הופעה. לצידי התמונה, נוספה מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, עם כיתוב ורוד בקצה השמאלי של התמונה, וכיתוב ירוק בתחתיתה. מחווה שמשתלבת עם רוח האלבום, שניחנת בו החזרה למקורות הרוקנרול שהשפיעה על הלהקה רבות. ״Brand New Cadilac״ לדוגמא, שירו של וינס טיילור, הוא שיר רוקנרול בריטי משנות ה- 60, שמופיע באלבום בגרסת כיסוי אגרסיבית וחדשנית.
שלושה סינגלים יצאו לקידום האלבום. Clampdown, Train in Vain ושיר הנושא של האלבום London Calling, הפותח את האלבום. שם השיר, והאלבום, מרמז על הדרך שבה פתחו את שידורי הרדיו בלונדון במלחמת העולם השנייה. השיר נפתח בריף גיטרות צורמות, שדווקא פותח אלבום אקלקטי ומגוון מוסיקלית, עם שיר פאנק צעקני ואופייני ללהקה עד אז. השיר הוא מעיין חזון אפוקליפטי ליום שבו ״התקלה הגרעינית״ תכה את לונדון, עם הטחות על הממשלה הבריטית, המשטרה ותעשיית המוסיקה.
האלבום הוא מעיין חתימה אחרונה של הפאנק של סוף שנות ה- 70, ופתיחת הדלת לשני סגנונות חדשים שיתפתחו בשנות ה- 80, פוסט פאנק וניו ווייב.