Days of Future Passed הוא אלבומם השני ופורץ הדרך של להקת המודי בלוז שיצא באוגוסט 1967. חשיבותו של האלבום בהיותו הראשון מסוגו שמשלב באופן ברור בין רוק ומוזיקה קלאסית כשהמודי בלוז מנגנים יחד עם תזמורת הפסטיבל של לונדון בניצוחו של פיטר נייט. החיבור בין שני העולמות, כמו גם שימוש בכלי נגינה שאינם מעולם הרוק, יהווה את הבסיס לסגנון הרוק המתקדם שהגיע לשיאו בסוף שנות השישים ותחילת השבעים.
בתחילת דרכם היו המודי בלוז בעיקר להקת קאברים ללהיטי R&B כשבאמתחתם להיט אחד שזכה להצלחה, Go Now. זמן קצר אחרי צאת אלבומם הראשון, עזבו את הלהקה הסולן והגיטריסט דני ליין והבסיסט קלינט וורוויק ולנעליהם נכנסו הגיטריסט והסולן ג’סטין הייוורד והבסיסט ג’ון לודג’, שהביאו לשינוי מהותי בסגנון הלהקה.
במאמץ משותף של כל חברי הלהקה, הם החלו לכתוב חומרים שמתכתבים יותר עם שירים פופולריים באותה תקופה, אולם המזל שיחק לטובתם, כשחברת התקליטים שלהם “דקה”, רצתה להוציא אלבום שידגים את יכולות טכניקת הסטריאו הרחבה, כשהם מנסים למכור מערכות סטריאו ברחבי אנגליה. הלהקה התבקשה ליצור אלבום שישלב בין חומר מקורי לאלמנטים מ”סימפוניית העולם החדש” של המלחין הרומנטי אנטון דבוז’ק.
לבסוף, הוקלט חומר מקורי בשיתוף עם תזמורת מלאה לביצוע השירים שכתבו החברים בבלגיה שנה לפני כן בעודם בסיבוב הופעות, בתוספת החלקים האינסטרומנטליים שהלחין המנצח בהקלטות פיטר נייט. אחד הכלים הייחודים באלבום היה המלוטרון, כלי מקלדת ייחודי הכולל דגימות של כלים שונים בכלי אחד, שיהפוך לאחד הכלים המרכזיים ברוק המתקדם. התוצאה הסופית היתה אבטיפוס לרוק המתקדם על כל מאפייניו.
מעבר להיבט המוזיקלי המודי בלוז יצרו היבט מעניין נוסף, שכן מדובר באחד מאלבומי הקונספט הראשונים ברוק שעוסק ביום שלם בחיי האדם ובמחזוריותו.
בהשפעת המוזיקה בתקופה הרומנטית, האלבום כולל רגעים של התזמורת הנשמעים כמו פסקול לסרט הוליוודי כפי שאפשר לשמוע ב-The Day Begins שכולל את המוטיבים משאר האלבום יחדיו כמיטב המסורת הקלאסית. הקטעים של התזמורת משובצים בין שירי הלהקה הכוללים לחנים שהופכים מורכבים עם הזמן. כמה מהשירים הפכו להיטים כמו Tuesday Afternoon וגולת הכותרת, השיר המסיים, Nights in White Satin, בו מתמזגים המודי בלוז והתזמורת יחדיו, שהפך להיות שירה המפורסם ביותר של הלהקה עם פזמון קליימקטי וריף מלוטרון בלתי נשכח.
האלבום לא זכה להצלחה מיידית עם צאתו, אבל הפך לאחד החשובים והחלוציים ברוק. בעוד הקונספט היה בוסרי בעצם העובדה שהתזמורת והלהקה לא ניגנו יחדיו לאורך כל האלבום, הוא בהחלט היה חשוב בגיבוש סגנון להקות הרוק המתקדם שהחלו למלא את אנגליה בראשית שנות השבעים. האלבום עצמו נותר הישג יחיד במינו כשלהקת רוק ותזמורת קלאסית חוברות להן יחד.
