אמא אני לא רוצה להיגמל הוא אלבום הבכורה של להקת “הקליק” שיצא ב-1981. לאלבום חשיבות מוזיקלית ותרבותית עצומה בארץ, מעצם היותו אחד מעמודי התווך של המוזיקה האלטרנטיבית ואחד הראשונים שיצאו בעברית בסגנון הפוסט פאנק והניו וייב. על אף העובדה שלא זכה להצלחה מסחרית עם יציאתו, “הקליק” הפכו ללהקת קאלט אהובה במועדוני תל אביב שדיברה אל רבים בארץ שלא הרגישו בנוח עם הממסד והזרם המרכזי.
ראשית האלבום בסולן הלהקה דני דותן והגיטריסט אלי אברמוב, שהכירו עוד מהתיכון בירושלים. השניים עזבו את “עיר הקודש” לעיר הגדולה במטרה להקים להקה חדשה . בתל אביב צירפו את המתופף ז’אן ז’אק גולדברג שעלה מבלגיה והבסיסט עובד אפרת שזה עתה סיים שירות בשייטת 13. לזמן קצר, הצטרף גם עוזי בינדר שפוטר במהרה, מאחר והיה וירטואוז ברמה גבוהה שהייתה מנוגדת לאתיקת הפאנק של הלהקה. ההרכב הופיע כשנה במועדונים בתל אביב עד שיצא להקליט את אלבום הבכורה.
האלבום הוא דוגמה לפאנק וניו ווייב חדשני, ניסיוני וקצבי שהלהקה הייתה אחת מהראשונות לנגן בתקופה שהמוזיקה הזו הייתה בקצה השוליים בארץ. את כל המילים כתב דני דותן ואילו את הלחנים, אלי אברמוב. שירים כמו “גולם”, “אינקובטור”, ו”מסטיק פלסטיק” שילבו אלמנטים קצביים, שירה אקסצנטרית, ריפי גיטרה מינימליסטיים לצד קווי בס פ’אנקיים עם טקסטים אקזיסטנציאליסטיים קודרים על כישלון החיים מלידה ועד מוות. המוזיקה הייתה רזה מאוד, עם גישה אנטי ממסדית שמאסה בחיים הנורמטיביים ובזרם המרכזי בכוונה ליצור זהות חדשה המסתייגת מן המקובל ומקבלת את החריג.
עם יציאת האלבום, הוא נמכר ב-1500 עותקים. לא הישג מסחרי, אך מספר גבוה ביחס לסצנת הארט רוק האלטרנטיבית בארץ. עם הופעות שכללו הופעה חיצונית חריגה עם שפתונים שחורים וחליפות ניילון שחורות, הלהקה מיצבה את עצמה בחוד החנית של המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, כשהיא הופכת למופע קאלט אהוב במועדוני תל אביב.
גם עטיפת התקליט בדיוק כמו התוכן היתה שונה וייחודית בנוף הישראלי כשחברי הלהקה מצוירים בה וז’אן ז’אק גולדברג מקרב את פיו לפיטמה של אישה.
