Rage Against the Machine הוא אלבום הבכורה הנושא את שמה של להקת רייג’ אגיינסט דה מאשין שיצא בנובמבר 1992, וסחף את עולם הרוק, המטאל והמוזיקה הפופולרית בכלל בסערה. האלבום נחשב לפריצה הסופית ולהתהוותו של ז’אנר הראפ מטאל ששילב בין ראפ וקצב ההיפ הופ עם האגרסיות והריפים של המטאל. עד אז, להקות מעטות התנסו בשילוב בין שני הסגנונות שלכאורה נראו מנוגדים. הרכבים כמו אנתרקס ופאבליק אנמי, הראו את הסימביוזה האפשרית ואת היכולת למזג בין שני ז’אנרים משתי תרבויות שונות. אך היו אלה רייג’ אגיינסט דה מאשין שליטשו את היהלום.
עם ריפים קליטים עמוסי דיסטורשן, שורות אייקוניות שהוגשו בזעם ובקצב, ואידיאולוגיה פוליטית ברורה שלא השאירה מקום לדמיון והבהירה את מיקומה של הלהקה במפה הפוליטית, האלבום הראשון היה לאחד המרכיבים המרכזיים בפסקול של שנות התשעים. בין אם הפכו את מעריציהם למודעים ופעילים פוליטית ובין אם פשוט אהבו לקפוץ ולרקוד פוגו לצלילי השירים, הצלחת הלהקה היתה עצומה והפיצה את בשורתה הלאה לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
הלהקה הוקמה ע”י טום מורלו, גיטריסט שזה עתה התפרקה להקתו Lock Up. בהמלצת מתופף להקתו לשעבר, ערך מורלו סשיין עם הבסיסט טים קומפורד והסולן זאק דה לה רוחה וצרף אותם ללהקה. בהמשך יצר קשר עם בראד ווילק שנבחן בעבר להיות המתופף של Lock Up וצרף גם אותו. כך התגבש ההרכב הסופי של הלהקה. עם קלטת שהוציאו באופן עצמאי, חברות תקליטים רבות הביעו עניין להחתים את הארבעה. לבסוף הם הוחתמו בחבר Epic שלטענת מורלו היו היחידים שנענו לבקשותיהם.
בחודש הקלטות, הקליט ההרכב כמה מהשירים האייקונים ביותר שלו. מורלו, בן לאם לבנה ואב שחור, גיבש את הסאונד של הלהקה כשהוא משלב בין שני הסגנונות משתי התרבויות אליהן השתייך. עם אהבתו לשני הסגנונות, הוא ניגש לנגינת גיטרה באופן שעוד לא נשמע עד אז . הסולואים הייחודיים שלו נשמעו כמו טכניקות סקראצ’ינג שנשמעו בהיפ הופ לצד ריפים אגרסיבים, בעוד זאק דה לא רוחה, שכמו כל חברי הלהקה שקע עמוק באידיאולוגיה מרקסיסטית, הגיש את המילים בזעם מחאתי שנשמע כמו נאום בהפגנה.
שירים כמו Bombtrack, Bullet in Your Head ו-Wake Up היו להמנוני הופעות אימתניים כשריפים קליטים משתלבים עם טקסטים שעוסקים באי שוויון חברתי ובחוסר אמון בגורמים ממשלתיים בטענה כי הם שולטים באזרח הקטן. אך מעל כולם, בלט Killing in the Name Of שהפך לשירה הגדול ביותר של הלהקה, עם מילים מועטות ופשוטות שיצאו נגד אלימות משטרתית והפכו שגורים בפיהם של מיליונים, כאשר סיומת ישירה לא השאירה מקום לדמיון לגבי דעתה של הלהקה – Fuck you I won’t do what you tell me.
גם בישראל, הלהקה השאירה את חותמה, כאשר ללחן הלהיט הוצמדו מילים עבריות (אבטיח בשקל) שהפכו להיות שגורות בחתונות והמועדונים באותה תקופה. האלבום הפך להצלחה עצומה והפך את רייג’ לחיית הופעות המשלהבת מיליונים. עטיפת האלבום שכללה את הצילום האייקוני של הנזיר הבודהיסטי טיק קוואנג דוק שהצית עצמו כמחאה על רדיפת הממשל הוויאטנמי את הבודהיסטים, הפכה את האלבום לאייקון נודע עם מסר חזותי עוצמתי שהתכתב עם המוזיקה והטקסטים. מאז, האלבום השפיע על להקות רבות כשהוא מניח את היסודות לנו מטאל שישלוט בעשור הבא וכן על ראפרים עם מודעות חברתית-פוליטית שיחרשו גם הם את הפסטיבלים.
