סימנים של חולשה הוא אלבומו השני של הזמר והיוצר ברי סחרוף שיצא בדצמבר 1993. למרות שלא זכה להצלחה מיידית עם יציאתו, הוא נחשב כאחד האלבומים החשובים בנוף הישראלי שתרם צליל וסגנון ייחודיים שלא נשמעו עד אז. בהפקתו החדשנית של רע מוכיח, יצרו השניים קלחת בין רוק למוזיקה אלקטרונית ששלטה באותה תקופה בבריטניה עם אמנים כמו אפקס טווין והפרודיג’י ושילבה בין שני עולמות שנראו מנוגדים לכאורה.
האלבום נחשב להישג המשמעותי הראשון של סחרוף גם מבחינה טקסטואלית, שכן שעד אז בפעילותו בהרכבים כמו מינימל קומפקט ופורטיסחרוף הוא ביצע חומרים כתובים של אחרים. גם אלבומו הראשון “הכל או כלום” על אף שכלל לחנים מקוריים של סחרוף, הורכב מטקסטים שכתבו לו חבריו ליצירה. בעידודו של דן תורן, סחרוף החל לכתוב מילים בעצמו ומרבית החומרים הכתובים ב”סימנים של חולשה” הם פרי עיטו של סחרוף. זהו גם האלבום הראשון בו סחרוף לא שיתף פעולה עם חברו הנודע, רמי פורטיס.
האלבום משתמש בטכניקות שלא הורגלו אליהן ברוק הישראלי, עם סימפולים ומקצבים מתוכנתים במחשב בנוסף לנגינה חיה. כמה מהלהיטים הגדולים של האלבום נותרו פופולריים גם בימינו כמו הפתיח “כמה יוסי” שעוסק בילדותו של סחרוף בבת ים וכולל סימפול משירו של ריי צ’ארלס ו”רעש לבן” שכולל סימפול של להקת הפולק פאנק The Pogues. כמה משיריו הגדולים בקריירה של סחרוף נמצאים באלבום כמו “נפתלי הדג”, הבלדה “בשבילך” והשיר “חבל שאת לא” שמציג את סחרוף ברגעיו הדרמטיים ביותר עם צלילים אלקטרוניים מלנכוליים וסיום כאוטי פסיכדלי שמגיע לקקופוניה קודרת.
עם יציאתו, “סימנים של חולשה” לא יצר באז משמעותי ולא נמכר במספרים גדולים, אך עם הזמן חלה ההבנה וההכרה כי מדובר באחד האלבומים פורצי הדרך במוזיקה הישראלית בכלל וברוק בפרט, עם סאונד חדשני שיצרו סחרוף ומוכיח יחדיו. מאז מככב האלבום ברשימות ודירוגים שונים של “האלבומים הישראלים הגדולים בכל הזמנים”.
