Astral Weeks הוא אלבום האולפן השני של ואן מוריסון שיצא לאור בנובמבר 1968. האלבום הוקלט בשלושה סשנים בתקופות זמן שונות בניו יורק עם הרכב נגנים מכובד מסצנת הג’אז האמריקאית שחלקם הקליטו בכמה מן האלבומים החשובים של הז’אנר.
בניגוד לאלבומו הראשון Blowin Your Mind שכלל את הלהיט הראשון שלו Brown Eyed Girl והיה בעל צליל פשוט יותר, באלבום זה עשה מוריסון שינוי רדיקלי אל עבר מוזיקה ניסיונית יותר, משוחררת יותר המשלבת בין רוק, פולק, בלוז וג’אז עם טקסטים פואטיים הכתובים בשיטת זרם התודעה הניסיונית.
כל שירי האלבום מנוגנים כשמוריסון מוביל בשירתו ומנגן על הגיטרה האקוסטית בזמן ששאר ההרכב מאלתר על גבי האקורדים של השיר כשהם מתחזקים דינמיקה ייחודית וצובעים את השירים בצבעים ייחודיים שהעניקו לאלבום סאונד ייחודי שאין שני לו. כמה מהשירים הנודעים שיר הנושא וCyprus Avenue הנמשכים בין שש לתשע דקות, משמשים דוגמאות מובהקות לאותו סאונד שמוריסון הסביר שנולד לאחר ששחרר עצמו מתוך קונבנציות של כתיבת שירים אל עבר יצירה מתוך התת מודע.
אחד מן הנגנים המרכזיים שעיצבו את הצליל של האלבום הוא ריצ’ארד דיוויס הבסיסט שניגן בכמה מאלבומי הג’אז החשובים ביותר עם נגנים כמו אריק דולפי ואנדרו היל, שהוסיף גוון ג’אזי חופשי עם הקונטרבס שלו שמטייל לאורך צוואר הכלי על גבי האקורדים של מוריסון. האלבום שיצא ע”י חברת האחים וורנר קיבל קידום הולם ולא זכה להצלחה בזמן אמת, לא מהמבקרים ולא מהקהל הרחב. עם הזמן, הוא קיבל מעמד כאחד האלבומים החשובים והנועזים בתולדות הרוק כשהוא משפיע על אומנים רבים וחשובים כמו ברוס ספרינגסטין, אלביס קוסטלו ובונו.
האלבום נותר ייחודי גם בנוף העבודה של מוריסון. שנתיים לאחר מכן, הוא זכה להצלחה מסחרית עם Moondance שהציג צליל יותר קליט וקל לעיכול, בעוד Astral Weeks נשאר המסע של מוריסון אל הלא נודע.