“ראיתי את העתיד של הרוקנרול, וקוראים לו ברוס ספרינגסטין” – רשם העיתונאי ג’ון לנדאו במאמר שכתב בשנת 1974, והרים גבות של תמיהה. בקיץ 1975 הנבואה הגשימה את עצמה. בענק.
עד 1975 ה”בוס” היה בחור צעיר וצנום, שחיפש את הדרך לליבם של מאזיניו מחוץ לגבולות ניו ג’רזי- בה גדל. הוא צבר חוג מעריצים מקומי ונאמן הודות להופעות מיוזעות, אנרגטיות, וארוכות להחריד. הוא הוציא שני אלבומי אולפן שלא הביאו אותו למקום שאליו כיוון, ונותרה לו בכיס הזדמנות אחת אחרונה. All-In, הכול או כלום.
ספרינגסטין תמיד היה מספר סיפורים. הוא התמקד בתקוות ובהבטחות, שכדרכן נוטות להישבר, במיוחד מול המציאות העגומה של אמריקה בשנות ה-70, לנוכח מלחמה שלא נגמרת, נשיא מושחת, ומשבר דלק עולמי. החלום האמריקאי נראה מקסים, אבל כנראה שלא יתממש.
האלבום, שכולל שמונה שירים בסה”כ, נסמך על שלוש רגליים עיקריות: השיר הפותח – Thunder Road בו ספרינגסטין לוקח את הבחורה, את רוי אורביסון ששר לבודדים, ואת הגיטרה שלימד לדבר, ומעמיס את כולם על המכונית שיוצאת לדרך לחפש עתיד טוב יותר. כל הטוב הזה עטוף בפסקול שמתחיל בפסנתר מלודי, ומסתיים במוזיקה שמזכירה מערבון גדול.
שיר הנושא –Born To Run אותו הקליט הבוס במשך שישה חודשים. השיר אמנם נשמע רוקנרול ישיר ופשוט, אך בהאזנה עמוקה יותר מתגלה העושר של כלי הנגינה, מעברים מוזיקליים מורכבים, ומעל הכל- ההבטחה לוונדי לעתיד מזהיר אם רק תצטרף אליו לנסיעה.
Jungleland השיר שחותם את האלבום מחזיר אותנו לקרקע המציאות והאכזבות, בסיפור על מלחמת כנופיות ותוצאותיה ההרסניות. מעל הכל מרחף סולו סקסופון אלמותי של קלרנס קלמונס, שעוטף בנחמה את כל מה שאירע בשיר.
גם נקודה ישראלית נמצא פה, זוג ישראלים צעיר – לואי וצרויה להב תרמו את חלקם וכשרונם לאלבום, זה על הכפתורים בשולחן ההקלטות, וזו על מיתרי הכינור בשירים.
באלבום Born To Run פרץ ספרינגסטין את תחומי ניו ג’רזי, והתקבל בחום באמריקה ששיוועה לגיבור מעמד הפועלים, כזה שיתרגם לשירים את התקוות והאכזבות שלהם. ולמרות שלא עבד אף יום אחד בחייו (בעבודה שאינה מוזיקה), ספרינגסטין, בן למשפחה שהשתייכה למעמד ה”צווארן הכחול”, היה שם לתת לה את זה.
