Fun House הוא האלבום השני להקת הפרוטו פאנק מדטרויט, הסטוג’ס שיצא לאור ביולי 1970. לאחר אלבומם הראשון שהיה לבשורה בדברי הימים של הפאנק והרוק הכבד, הלהקה התכנסה באולפני אלקטרה בקליפורניה למשך שבועיים כדי להקליט את אלבומם הבא.
להפקה נשכר דון גלוצ’י שהיה קלידן להקת הקינגסמן. אחת מן הלהקות שהניחו את יסודות הפאנק עם סאונד גאראז’ הגולמי שלהם. גלוצ’י ארגן את האולפן באופן שיתפוס את הצליל הפרוע של הסטוג’ס כפי שהיה בהופעות החיות. האלבום הכולל שבעה שירים שהצביעו על מגמת שינוי בסאונד של הסטוג’ס.
צליל האלבום מכיל השפעות בעיקר מן המוזיקה השחורה, כשסגנון השירה של הסולן איגי פופ מושפע מזמר הבלוז האייקוני האולין וולף והמוזיקה לוקחת השראה מאמני הג’אז החופשי הפרוע וחסר הרסן של אמנים כמו אורנט קולמן, ג’ון קולטריין וסאן רא שהכו גלים בסצנת הג’אז ועוררו מחלוקת בשל הנגינה הפרועה חסרת הגבולות של הנגנים. רוח שתאמה לגישה הפאנקיסטית של הסטוג’ס.
שירי האלבום כבדים והדוניסטיים שכוללים את הלהקה מנגנת באופן סליזי ואגרסיבי. במהירות ובאיטיות, בעוד פופ צורח את נפשו אל המיקרופון. הצד הראשון כולל שירי רוק אנרגטיים כמו Down on the Street ו-T.V. Eye ושירים איטיים בעלי אווירה כבדה כמו Dirt. הצד השני של האלבום מכיל כמה מן הרגעים הפרועים ביותר כשאל הלהקה מצטרף הסקסופוניסט, סטיב מקאיי, שמשתלב מצוין עם הסאונד האגרסיבי של הלהקה בעוד הוא מנגן באופן פראי וחסר מעצורים על הסקסופון בקטעים כמו שיר הנושא או הקטע הסוגר את האלבום L.A. Blues הכולל את הלהקה מנגנת בקקופוניה רועשת אבסולוטית כיאה לסגנון הג’אז החופשי. על אף שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית, הוא קיבל מעמד קאלט מכובד במוזיקת השוליים כשצלילו הייחודי משפיע על כמה ממוזיקאי הרוק, הג’אז והפאנק בעלי צליל רועש בהשראת האלבום. מהראמונס והוויט סטרייפס ועד לניק קייב, סוואנס, בלאק פלאג, המלווינס, מארק אי סמית’ וחלוץ הג’אז פאנק ג’ון זורן.
