מדינת ישראל לא ידועה כמדינה שיודעת לקבל את החריגים שבה. בשנותיה הראשונות ובהמשך המחצית השנייה של המאה ה-20, התקשה הממסד להכיר בטיפוסים שונים שלא התיישרו עם הקו הברור שהתוותה החברה הישראלית. זמר אחד שזכה לכינוי “המשוגע” בסצנה התל אביבית, הפך את הקערה על פיה והיה לכהן החריגים. הוא הביא מחו”ל תרבות שלמה אנטי ממסדית שהחלה להתפתח אט אט גם בישראל. רמי פורטיס, מלך הפאנק הישראלי נולד ב-1954 לאם ממוצא עיראקי ולאב ממוצא איטלקי שהיה למנהל מחלקת התרבות של עיריית תל אביב יפו.
בילדותו אהב להקשיב למוזיקת רוק שהגיעה מחו”ל ובמיוחד לדיוויד בואי שנראה בעיניו כמנטור ואחראי על עיצוב דמותו. בין היתר הוא הקשיב גם לאמנים שהיו רחוקים מהמיינסטרים כמו פיטר האמיל ואלכס הארווי. במלחמת יום כיפור, שירת כלוחם בנ”מ, חוויה טראומתית שעיצבה את חייו ויצירתו. לאחר שחרורו, עבד כפועל במה בהופעותיה של להקת “תמוז”. בהפסקות הארוכות, הוא נהג לנגן על גיטרה את שיריו שכבר אז הצביעו על כיוון ייחודי וחריג שלא נשמע כמוהו. אריאל זילבר זיהה את הייחוד של פורטיס והציע לו להיכנס כמופע חימום של “תמוז”. המופע המאולתר של פורטיס הפך להצלחה מקומית בקרב הקהל שהגיע להופעות. בהמשך הוא השתתף גם במופע הסאטירי המצליח של יהונתן גפן ודני ליטני, “מכתבים למערכת, שם פגש את חיים רומנו, גיטריסט “הצ’רצ’ילים” לשעבר, שזיהה את הפוטנציאל בדמות החריגה.
בשנת 1978, הוא מוציא תחת הפקתו של רומנו את “פלונטר”, אלבום שנחשב לחלוצי בפאנק הישראלי, שהושפע מסצנת הפאנק בזמן אמת, אם כי הקהל הישראלי עדיין לא ידע כיצד להתמודד עם התרבות החדשה שהגיעה מאנגליה אל המזרח התיכון. האלבום נכשל מסחרית ופורטיס החליט לנסות את מזלו בחו”ל.
יחד עם חבריו לסצנה האלטרנטיבית בארץ, ברי סחרוף ומלכה שפיגל, נוסע פורטיס לאירופה ומקים להקה בשם S.O.B. שלא נוחלת הצלחה. בעקבות הכישלון, פורטיס חוזר ארצה ומחליט לפרוש מעשיית מוזיקה. לאחר שחברו מבוהמת האוונגרד, דורון אייל, שנודע בכינוי “שולץ האיום”, משכנע אותו לחזור לנגן, פורטיס מתחיל להשתלב בחזרה בסצנת המחתרת של המוזיקה הישראלית שהיה בין מייסדיה בסוף שנות ה-70. הוא מנגן בלהקות ניסיוניות כמו “כרומוזום” ו“ז‘אן קונפליקט“, שלא זוכות להצלחה אך זוכות למעמד קאלט בתל אביב עם מוזיקה ניסיונית באנגלית.
בשנת 1984 ברי סחרוף משכנע את פורטיס לחזור לאירופה ולהצטרף ל”מינימל קומפקט” שהחלה לצבור קהל אהודים ברחבי ביבשת. שם חלק פואטיס את תפקיד הסולן עם סמי בירנבך שכתב חלק ממילות השירים ב”פלונטר”. רצונה של הלהקה להצליח בארה”ב, לא צולח והיא התפרקה בשנת 87, אם כי פורטיס וסחרוף המשיכו לפעול יחדיו. השניים הקימו הרכב חדש בשם Foreign Affair שמשלב בין מוזיקה ים תיכונית לפוסט פאנק וניו ווייב, וחזרו ארצה לתקופה קצרה כשהם מחליטים לעבוד על פרויקט צדדי עברי במשותף, כך נולד אלבומו השני של רמי פורטיס, “סיפורים מהקופסא”.
האלבום “סיפורים מהקופסא”, שיצא בשמת 1988 הופק ע”י סחרוף וסימן את חזרתו של פורטיס כאמן סולו וכותב אחרי עשור. הצלחת האלבום באופן מפתיע, משכנעת אותם לחזור ארצה והפעם באופו מוחלט כשהם ממצבים את עצמם עם שם חדש “פורטיסחרוף” ומוציאים אלבום משותף “1900?” שכולל כמה מלהיטיו הגדולים של הרוק הישראלי וממקם את השניים בלב הקונצנזוס הישראלי. בהמשך הם פונים לעבוד בנפרד כיוצרים עצמאים, כאשר כל אחד מהם מצליח בתחומו.
פורטיס ממשיך ליצור מוזיקת רוק שמושפעת מהצד האלטרנטיבי שלה. אלבומים כמו “שוטר פושע והענק הלוחש” שיצא ב-94 ו”איפה הסוסים” שיצא ב-96 במסגרת ההרכב “האחים פורטיס” היו להצלחה בארץ, כשהם מתכתבים עם הלך הרוח שהיה בחו”ל באותה התקופה, עם גראנג’ ורוק אלטרנטיבי. בשנת 98 מוציא פורטיס אלבום משותף עם גיטריסט להקת משינה שלומי ברכה בשם “רץ על הקצה”. במהלך שנות ה-2000 המשיך פורטיס להוציא עוד חמישה אלבומי אולפן כשאחון שבהם “מדד פיות” יצא בשנת 2017, כמו גם אלבום אולפן משותף עם סחרוף שיצא בשנת 2006 בשם “על המשמרת”.
גם כיום, אחרי למעלה מ-45 שנים של קריירה מוזיקלית, רמי פורטיס מוכר ככוהן הפאנק שהביא את קולותיהם של המוזרים, החריגים והלא מקובלים אל עבר המרכז הישראלי, כשהוא נוקט בגישה בלתי מתפשרת כלפי האמנות שלו וממשיך לחדש באלבומיו, שמוכיחים כי הילד המשוגע לא התבגר והוא ממשיך להסתקרן ולסקרן.
