על חורבות להקת “טאטו”, שהייתה בחזית הסצנה האלטרנטיבית בתל אביב, החליט הבסיסט ערן צור להמשיך הלאה כשהוא מוכוון חזון עם חומריו החדשים. צור יחד חברו מלהקת “טאטו”, המתופף אורי בלק, יצאו לחפש את החברים שישלימו את ההרכב. אל השניים הצטרפו הקלידן, אבשלום כספי כקלידן שהיה הצעיר ביותר מבין חברי הלהקה וניגן איתם לפני גיוסו לצבא. כספי הביא עמו את ההשכלה הקלאסית והנגינה הווירטואוזית שנכנסה אל תוך המוזיקה המינימליסטית של הלהקה. מצטרף נוסף היה הגיטריסט אורי פרוסט, שחזר מקריירה בסצנת השוליים של ברזיל, חבר בלהקת “הפליז”, ללא השכלה פורמלית, עם גישה ניסיונית ובלתי מתפשרת לסאונד ונגינה על גיטרה.
ההרכב המתגבש החל לעבוד על החומרים שכתב צור, חלקם עוד מתקופתת “טאטו”. השירים היו מינימליסטיים, נוקשים, עם טקסטים קשים לעיכול כשצור משחק עם השפה העברית. כבר בהופעות, בהתאם למילים, הלהקה מפתחת סאונד רגשי ואינטלקטואלי רועש בהשפעת להקות פוסט פאנק מחתרתיות שפעלו באנגליה כמו “באוהאוס” ו”טוקסידומון”. שיר הנושא את שם הלהקה, שעסק בשכניו של צור מילדותו בקריות, היה מייצגה האולטימטיבי של הלהקה.
עם השירים הללו, ללא הופעות טלוויזיוניות וללא פרסום מוקדם, חורשת “כרמלה גרוס ואגנר” את הסצנה התל אביבית, כשהיא הופכת מוכרת ואהובה ע”י הקהל המקומי. יעל מרגלית, חיילת צעירה ושאפתנית, לקחה על עצמה את תפקיד האמרגנית, כשהיא מסדרת ללהקה הופעות במקומות שונים בארץ כמו גם מופעי חימום ללהקות ידועות כמו “החברים של נטאשה”. אחרי ליטוש החומרים והצלחתם בקרב קהל, צור החל ליצור קשרים עם חברות תקליטים שדחו את הלהקה בשל החומר השונה והבוטה שנגע בשולי החיים. אך כל זה השתנה, כשצור התבקש לנגן בסרטו של שבי גביזון “שורו” בו הקליט גרסת כיסוי ל”נשל הנחש” של מאיר אריאל. הגרסה הפכה להיט עצום ברחבי המדינה וסיפקה את הדחיפה להכרה בלהקתו והפיכתו של צור לפנים מוכרות.
לבסוף הוחתמה הלהקה בחברת “נענע מיוזיק” וניגשה להקליט את אלבומה הראשון “פרח שחור” שכולל כמה מלהיטיה הגדולים של הלהקה ובין היתר גם הפרובוקטיביים שלה. תחת הפקה של כמה מכוכבי הרוק האלטרנטיבי קורין אלאל וברי סחרוף עם שירים שכתב והלחין צור בגיבוי עזרה בהלחנה מצד חברו ל”טאטו” יובל מסנר, בלטו “כרמלה גרוס ואגנר” הפוסט פאנקי, הבלדה עמוסת הרגש “פרפרי תעתוע”, “עוד תודבר המחלה” שהתעסק באיידס. נושא שהיה טאבו בזמנו ועורר תשומת לב, “רטוב וחם” שהציג סצנה אירוטית בין שחקני כדורגל ושיר הנושא, בלדה אקוסטית שקטה שמסיימת את האלבום. מעל לכולם, בלט השיר “תמונה אימפרסיוניסטית” שנכתב ע”י עמליה זיו בה צור התאהב. הטקסט שנכתב ע”י זיו בת ה-17, כלל הפקה יותר פופית ואלקטרונית שהביאה קהל רחב יותר ואת השוליים אל המרכז, והפך את השיר ללהיט הגדול ביותר של הלהקה.
עם רצונו של צור להצליח ועם ההכוונה של אלאל וסחרוף אל סאונד אחיד וברור, החלו להיווצר מתחים בלהקה כשפרוסט מתנגד אל הנהירה לצליל קליט ומסחרי יותר. התעקשותו על סאונד אגרסיבי כפי שהיה נהוג בהופעותיהם, נענה בשלילה, דבר שהוביל לעזיבתו הבלתי נמנעת. עם הקלטת אלבומם השני “עיוור בלב ים” שהופק ע”י ארקדי דוכין ויצא ב-1995, עזבו תוך כדי ההקלטות גם יתר חברי הלהקה. בסיום ההקלטות, נותר צור לבד והאלבום יצא תחת שם הלהקה כששמו של צור מתנוסס עליו, ולמעשה סימן את פתיחת קריירת הסולו המצליחה שלו.
כרמלה גרוס ואגנר חזרו להתאחד למספר הופעות, אליהן הגיע קהל רב בניהם גם כאלה שלא גדלו על הלהקה בזמן אמת. הסאונד הקודר אך הנגיש והתעסקות עם נושאים קשים בצורה ישירה קיבעו את מעמדם בפסקול של שנות התשעים כשהיא מתבלטת בין מבול להקות הרוק ששטפו את המחצית הראשונה של שנות ה-90 עם סאונד אפל ובוגר, רחוק מרוח הנעורים ההורמונלית שאפיינה את מרבית הלהקות בתקופה.
