נושאי המגבעת הבליחו בשמי הרוק הישראלי לתקופה קצרה, והוציאו שני אלבומים בלבד – אך משקלם הסגולי בהיסטוריה של הרוק הישראלי הוא לא כזה שנמדד בזמן או בכמות.
אהד פישוף ואלון כהן הכירו כתיכוניסטים ירושלמים בשנת 84′, שלמדו יחד בבית ספר לאמנויות בעיר. הם ניגנו יחד במרתף ביתו של פישוף, ובהמשך הצטרפו אליהם תמיר אלברט כגיטריסט מוביל וזמר לצידו של פישוף, וישי אדר על הקלידים. בהמשך פרשו מהתיכון ועברו ב-85′ לתל אביב, אך המשיכו להופיע בירושלים במועדון “אמדאוס” בסדרת הופעות שנקראו “Live in beit shemesh”.
ללהקה היה סאונד פרוע ששאב השראה מהניו וייב הבריטי, וגם ההופעות שלהם היו מאוד לא שגרתיות, החל מקישוטי במה של בובות סמרטוטים בעלות איברי מין גדולים, אביזרים כמו אקדחי קפצונים, וכמובן תמיר אלברט שמעולם לא אהב להופיע עם מכנסיים, ונהג גם לקרוע את מיתרי הגיטרה ולנגן סולואים עם שני מיתרים בודדים.
בשנת 87′ החל לנהל את הלהקה האמרגן התל אביבי מוטי שהרבני, שחיבר ביניהם לבין לייבל האינדי של האוזן השלישית, שהפיצו את ה”קסטה” המיתולוגית של הלהקה, שנקראה באופן רשמי “נושאי המגבעת” ויצאה בשנת 88′.
הקלטת כללה תשעה שירים מקוריים, ביניהם “קול של אלוהים אחר” ו-“Live in beit shemesh”. היא נמכרה בכ-1500 עותקים, ונחשבה במשך שנים לפריט אספנות מבוקש עקב מספר העותקים המצומצם. בשנת 89′ עזב ישי אדר את הלהקה, ובמקומו נכנס הבסיסט אדם הורוביץ. בהמשך הצטרף הגיטריסט רם אוריון, שניגן עם פישוף בלהקת הפה והטלפיים, שבאותה שנה הוציאה את אלבום הבכורה שלה.
בתחילת שנות ה-90′ החלו נושאי המגבעת להופיע בת”א, בעיקר במועדון הפינגויין הידוע. שלומי ברכה מלהקת משינה, שהייתה בהפסקת פעילות זמנית באותה שנה, הוקסם מהלהקה הכריזמטית והפרועה, שהביאה איתה ניחוח אלטרנטיבי שאפיין את אותה תקופה גם ברוק שמעבר לים. להקות הגראנג’ שהיו פופולריות באותו זמן, השפיעו על שלומי ברכה ללכת לכיוונים אפלים יותר מסגנון היצירה שלו עם משינה לפני כן, ונושאי המגבעת הגיעו בדיוק עם הכובע המתאים.
ברכה ניהל מו”מ קשוח מול חברת התקליטים הד ארצי על מנת להפיק את האלבום של נושאי המגבעת. ה”קסטה” שהייתה בקצה של השוליים מבחינת הסגנון המוזיקלי, לא בדיוק תאמה את מה שחיפשו בהד ארצי. מי שעזר להטות את הכף הוא דמות מפתיעה במיוחד בהקשר זה: יקיר המיינסטרים, אחד בשם שלמה ארצי. באותה תקופה אחיו של אדם הורוביץ יצא עם בתו של ארצי. הוא השמיע לו את הקלטת – ארצי התלהב, וכשארצי מתלהב, גם הד ארצי מיישרים קו.
שלומי ברכה הפיק לנושאי המגבעת את האלבום “מי רצח את אגנתה פאלסקוג?” שיצא ב-91′, ושמו מתייחס לזמרת זהובת השיער מלהקת אבבא, שבאופן מפתיע הייתה חביבה על חברי נושאי המגבעת. ההקלטות של האלבום לא היו קלות, וחברי הלהקה רבו ללא הפסקה.
העבודה המשותפת על האלבום, בין שלומי ברכה שהיה כוכב מיינסטרים במוזיקה הישראלית כחלק מלהקת משינה המצליחה, ובין חברי הלהקה הפרועה והאלטרנטיבית, גררה את שני הכוחות המנוגדים הללו אחד לעבר השני: נושאי המגבעת יצרו עם ברכה אלבום הרבה יותר נגיש מה”קסטה”, שאמנם לא הצליח במכירות בזמן אמת, אך לאחר שנים צבר מעמד של אלבום זהב, וייצר מספר להיטים כמו “אני טקסט פוליטי”, “הבא בתור הוא סוס”, ו”מתנה לחג”. האלבום נחשב עד היום לאחד המשפיעים ברוק הישראלי.
שלומי ברכה לעומתם, הושפע מהעבודה עם להקת השוליים, ולאחר סיום העבודה איתם על האלבום, יצר עם משינה את האלבום האלטרנטיבי והבועט ביותר שלהם – “מפלצות התהילה”.
מפלצת התהילה הייתה בסופו של זו שהרגה את נושאי המגבעת. האלבום שהיה הרבה יותר נגיש ו”מיינסטרימי” לטענתו של פישוף, הוביל לעזיבתו ובסופו של דבר לפירוק הלהקה.
חברי הלהקה התפצלו להרכבים שונים: פישוף ואוריון התאחדו עם ישי אדר וקיימו מספר הופעות תחת השם “הבא בתור הוא כלום”. החברים הנותרים הופיעו תחת השם “נושאי המגבעת” יחד עם צביקה פיק, בעוד חיבור מפתיע שנחל הצלחה, בו יצרו גרסאות רוק בועט לשיריו של פיק.
בהמשך פנו כל אחד מחברי הלהקה לדרכו. רם אוריון בנוסף לקריירת הסולו, עובד כמפיק רוק, וממשיך לשתף פעולה עם אהד פישוף במסגרת להקת הפה והטלפיים. אהד פישוף הלך ללימוד ריקוד ומחול בלונדון ועוסק בעיקר בניהול אומנותי. תמיר אלברט הקים בהמשך את הצמד “ג’ינג’יות” יחד עם אמיר צורף. ישי אדר, אדם הורוביץ ואלון כהן המשיכו גם הם ליצור מוזיקה, כל אחד בנפרד.
